"נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם"
לפעמים ניצבת בפני הורים שאלה לא פשוטה: הבן הגיע לגיל שבו הוא כבר צריך להיכנס לישיבה קטנה או לישיבה גדולה, והם עומדים בפני דילמה: מצד אחד הם יכולים לשלוח את בנם ללמוד בישיבה שבה יש צוות חזק מאוד, מגידי שיעורים מיוחדים במינם, משגיחים לבביים, יחס אישי לכל תלמיד… אבל הבחורים הלומדים שם קצת פחות חזקים ברוחניות.
לעומת זאת, אפשר לשלוח את הילד לישיבה שבה אנשי הצוות לא מתפקדים כמו שצריך, הם לא מתקרבים לרמתם התורנית של אלו מהישיבה הראשונה, אבל הבחורים הם בחורים טובים יותר, עדינים יותר, יראי שמים יותר…
מה עדיף? ישיבה עם צוות טוב ובחורים פחות טובים, או ישיבה עם צוות פחות טוב שהבחורים הלומדים בה חזקים יותר?
מרנא החפץ חיים היה אומר שאין כאן בכלל שאלה. קודם כל מסתכלים מי החברים, ואחר כך בודקים את כל השאר.
וכך הסביר החפץ חיים אתה פסוק בפרשת יתרו: "אשר שם האחד גרשום ושם השני אליעזר", לכאורה היה צריך להיות הפוך, קודם היה 'אלוקי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה', ואחר כך היה 'גר הייתי בארץ נכריה'. אז למה לבן הראשון קרא משה רבינו 'גרשום' ולבן השני 'אליעזר'?
אלא התשובה היא שקודם כל צריכים להתבדל מהרעשים, גר הייתי, אני לא שייך לכאן, אני איש זר ואיני חלק מארץ מדין, ואחר כך אפשר לעסוק בהודאה להשי"ת על הניסים והחסדים שעשה עמו קודם לכן.
ומעשה היה עם מרן בעל 'שבט הלוי' זצ"ל, שעלה לארץ עם רעייתו הרבנית בספינת מעפילים, וכשהתקרבו לארץ עשו סיבובים בים כדי להתחמק מהבריטים, שניסו לעצרו את ההעפלה היהודית לארץ. אחרי מספר ימים נגמר הדלק והספינה היתה בסכנת טביעה.
היתה שם קבוצה של 16 אנשים שידעו היטב לשחות בים, והחליטו לקפוץ מהספינה ולשחות אל החוף, ביניהם היו גם מרן זצ"ל והרבנית ע"ה.
המעפילים האחרים אמרו, "אולי נשחה כולם יחד, כך נוכל לעזור זה לזה, אם מי מאיתנו ייקלע למצוקה", אבל מרן הגר"ש ואזנר אמר לרבנית, "אנחנו לא נשחה יחד איתם. אנחנו מתבדלים מהם, הם לא שומרי תורה ומצוות!" – וכך גם במצב של סכנת חיים, הוא לא ויתר על ההתבדלות. סופו של דבר היה, שמבין 16 האנשים שקפצו למים, רק שישה הצליחו להגיע אל החוף, שניים מתוכם היו הרב והרבנית.
לימים רצה אחד מתלמידיו של מרן הגר"ש שהתגורר בחו"ל, לבוא לארץ עם בנו בר המצווה, כדי שמרן זצ"ל יניח לו תפילין בפעם הראשונה, אבל מרן ה'שבט הלוי' אמר לו שהחשש שאולי הילד יראה חלילה ראיה אסורה בשדה התעופה, גדול יותר מהתועלת שהוא יפיק מכך שיניח תפילין בפעם הראשונה אצל הרבי, ומוטב יניח הנער תפילין לעצמו בפעם הראשונה, ולא יטמא את עיניו בראיה שאינה כדת.
ומעשה היה עם אברך תלמיד חכם מופלג המתגורר באלעד, ומשמש כראש כולל אברכים בצרפת, ודרכו שהוא מחלק את זמנו בין הבית בארץ ובין הכולל בצרפת, שבוע בארץ ושבוע בצרפת.
אותו ראש כולל גדר לעצמו גדר, שהוא נוסע רק במטוסים ישנים או מטוסי 'לואוקוסט' שבהם אין מסכים לצפייה, לא פעם הוא היה נוסע דרך מדינה אחרת ומפסיד כמה שעות ב'קונקשן', כדי שלא לשבת מול מסך שכזה.
באחת הפעמים לא נותרה לו שום ברירה, הוא היה חייב לחזור לארץ, ולא הצליח למצוא טיסה במטוס שאין בו מסכים, ומאחר שהיה כמעט אונס גמור, נאלץ להסכים באופן חד פעמי לנסוע במטוס שבו יש מסך אישי לכל נוסע.
הוא נכנס למטוס, והתברר לו שהוא יושב בשורה של חמישה מושבים צמודים זה לזה, במקום האמצעי, כך שם אם לא יפעיל את המסך שלו, יהיו לו מסכים מרצדים משני צדיו.
וראה זה פלא: באותה השורה הושבתו חמשת המסכים ולא עבדו במהלך הטיסה כולה. הדיילים לא הבינו מה הגורם לתקלה, הם ניסו לאתחל את המערכת שוב ושוב, אבל המסכים נותרו כבויים כל אותה הטיסה, לכבודו של תלמיד חכם השומר על עיניו.
באחת הפעמים כשהגיע לרופא, אמר לו הרופא: "אם לא תוריד במשקלך לפחות 80 קילוגרמים, לא יארכו ימיך בעולם הזה. הגוף שלך יקרוס בתוך חודשים אחדים או לכל היותר שנה – שנתיים".
"איש כי יפליא נדר"
מעשה היה ביהודי שהיה כבד משקל, וככל שניסה לעשות 'דיאטות' שונות ומשונות כדי להרזות, לא עלה הדבר בידו, ומשקל גופו הוסיף לעלות ולעלות, עד שהגיע למשקל של כ-160 קילוגרמים.
בהתאם למשקל החלו גם לצוץ בעיות רפואיות קשות, ובאחת הפעמים כשהגיע לרופא, אמר לו הרופא: "אם לא תוריד במשקלך לפחות 80 קילוגרמים, לא יארכו ימיך בעולם הזה. הגוף שלך יקרוס בתוך חודשים אחדים או לכל היותר שנה – שנתיים".
יצא היהודי כשהוא שבור ורצוץ, וכמעט נתן לייאוש להתגבר עליו, אבל אז תפס את עצמו בידיים, והחל למנוע מפיו דברי מאכל שאינם בריאים, ובתוך ארבעה חודשים השיל מחצית ממשקל גופו.
כשחזר אל הרופא, הוא היה צריך לשכנע אותו שמדובר באותו אדם, והרופא סבר שאולי מדובר במתחזה…
"איך הצלחת?", שאל הרופא את המטופל, "הרי ניסית כל כך הרבה פעמים ונכשלת, מה קרה הפעם שכן הצלחת".
ענה המטופל בפשטות: "לא השארת לי ברירה. אמרת לי שאני עומד למות חלילה, ולכן כשיצאתי מכאן נשבעתי בשבועה חמורה שיותר לא אכניס לפי לעולם שום דבר מאפה, חוץ מלחם או חלה, לא אכניס לפי יותר מיני מתיקה מכל סוג שהוא, ואבצע פעילות גופנית לפחות שעה ביום.
"כמובן שאני לא יכול להפר שבועה, רחמנא ליצלן, ולכן אני באמת אוכל רק מה שצריך, ועושה פעילות כל יום, מה שהביא אותי להשלת המשקל העודף".
נשאלת השאלה: האם נהג האיש נכון? האם מותר להישבע שבועה שכזאת?
משיב הגר"ד שרייבר: באופן כללי צריכים להימנע ולהתרחק מאוד משבועות ונדרים, ולא להכניס את עצמנו למקום שיש סכנה שניכשל בעוון שבועות ונדרים חלילה וחלילה, אבל הרי אמרו חז"ל שנשבעין לקיים את המצוות, והשמירה על הבריאות היא מצווה גדולה וחשובה, ולכן אי אפשר לומר שאותו יהודי עבר על איסור כשנשבע על כך…
וביודעי ומכירי קאמינא, ביהודי שמאוד רצה לבדוק עניין כלשהו בתוכנה הידועה של 'בינה מלאכותית', וביקש מחברו, איש עסקים עשיר מאוד, שיבדוק עבורו במחשב המחובר לרשת את הנושא הזה.
אמר לו אותו עשיר שהוא מוכן לעשות זאת, רק אם הוא יבוא אליו הביתה וישב לידו בשעה שהוא מבצע את הבדיקה. כששאל אותו מה פשר הדבר, ומדוע לא יוכל לבדוק ולענות לו בטלפון, השיב החבר שלפני חמש שנים הוא נשבע, שלעולם לא ידליק מחשב כשאין עוד מישהו לצדו, והרי זה בכלל 'נשבעין לקיים את המצוות'…
מעשה שהיה ביהודי אחד שהיה ישראל גמור לכל דבריו, הוא חלם בלילה שמודיעים לו משמים שהוא כהן, וביקש לעלות לדוכן בבית הכנסת לדרמן. הגבאים לא הרשו לו לשאת כפיים עד שלא ישאלו את מרן שר התורה כדת מה לעשות
"יברך ה' וישמרך"
מעשה היה באחד מבתי הכנסת בבני ברק, שאדם ניגש לפני התיבה והתפלל שחרית, ובחזרת הש"ץ, עלו כהנים לדוכן והוא הקריא להם את פסוקי הברכה מילה במילה כנהוג. הקהל ענה 'אמן', והש"ץ המשיך ב'שים שלום' עד לסיום התפילה.
לאחר שכבר אמרו כולם 'עלינו לשבח' וקיבלו את התפילין שאל אחד מהקהל: "למה אמרת רק שני פסוקים בברכת כהנים?", וכשהחלו לשחזר מהזיכרון התברר שאכן, הוא דילג על הפסוק באמצעי של ברכת כהנים, והיחיד ששם לכך לב, משום מה העיר על כך רק לאחר סיום התפילה…
שתי שאלות התעוררו בבית הכנסת: האחת, האם הכהנים בירכו בשוגג ברכה לבטלה כי לא אמרו את ברכת הכהנים במלואה, ובנוסף, האם ראוי שקהל המתפללים יחפשו עכשיו מניין בבית כנסת אחר לשמוע ברכת כהנים?
משיב הגר"ד שרייבר שליט"א: אכן, נראה שברכו ברכה לבטלה בשוגג, ומן הראוי שהמתפללים ישמעו ברכת כהנים פעם נוספת בבית כנסת אחר, או במניין הבא באותו בית הכנסת.
ומעניין לציין, שהגאון המקובל רבי שריה דבליצקי זצ"ל העיר, שלפי שיטת החרדים הידועה, שמצוות ברכת כהנים מוטלת גם על הישראלים שמצווים להתברך מפי הכהנים, מי שנכנס לבית הכנסת באמצע ברכת כהנים או יוצא באמצע, עובר על 'בל תגרע' כי הוא מקיים את המצווה עם החסרה, קל וחומר בכהנים עצמם שאם מברכים רק חלק מהברכה, הם נכשלים ב'בל תגרע'. ובערוך השולחן סימן קכ"ח – כתוב שאפילו מילה אחת מעכבת.
ונסיים במעשה שהיה ביהודי אחד, שהיה ישראל גמור לכל דבריו, ובוקר אחד הוא קם ותפעם רוחו. הוא חלם בלילה שמודיעים לו משמים שהוא כהן, וביקש לעלות לדוכן בבית הכנסת לדרמן.
הגבאים לא הרשו לו לשאת כפיים, עד שלא ישאלו את מרן שר התורה כדת מה לעשות, והשיב מרן זצ"ל, שאם הודיעו לו בחלום שהוא כהן – הוא יכול לשאת את כפיו בחלום, אבל שלא ישא את כפיו בהקיץ…
"כשסבא יושב ליד השולחן, הנכדים מתנהגים אחרת…".
"ועד בן חמישים שנה"
בקהילה פלונית התפנתה משרת הרבנות, ובני הקהילה נדרשו לחפש לעצמם רב חדש. התעוררה שאלה מעניינת, מה עדיף? האם עדיף רב שיהיה צעיר ונמרץ, יוכל לאסוף את הילדים ולהפעיל אותם, ללמוד עם החלשים, לעשות להם מבצעים וגם למסור שיעורים נמרצים למבוגרים יותר, או שעדיף לקחת רב מבוגר ובא בימים, איש אשר רוח בו, אדם שאולי לא יוכל להפיח רוח חיים בקהילה כמו רב צעיר, אבל מצד שני ישמש דוגמה ומופת של תלמיד חכם משכמו ומעלה?
את התשובה לשאלה הזאת נלמד ממה שאירע עם מרנא החפץ חיים זצ"ל, שרצה לעלות לארץ הקודש, וידוע שהוא גם קנה דירה בפתח תקוה כדי להשתקע בה, אבל אז באו ואמרו לו 'על מי נטשת את הצאן', איך אתה יכול לעזוב אותנו כאן בראדין ובליטא כולה בלי רועה ומנהיג?
נענה החפץ חיים לעומתם ואמר: "הרי אני זקן, כבר איני פעיל כבעבר, ואיני יכול להשפיע". אבל ענו לו פרנסי המקום בטענה ניצחת: "כשסבא יושב ליד השולחן, הנכדים מתנהגים אחרת…". לדמותו של אדם מבוגר יש השפעה מצד עצמה, גם אם הוא לא יוזם פעילות ומייצר השפעה בפעולותיו השונות.
ומעשה במלמד תשב"ר ותיק שהיה בירושלים, שהלך והזדקן אבל הרגיש שהוא כשיר ללמוד עם התלמידים, והנה הגיע ללימוד התוס' על הפרה המטמאת בטומאת אוכלים, במסכת בבא קמא, ובמהלך לימוד התוס' הוא התבלבל מספר פעמים, דבר שלא היה קורה לו קודם לכן.
בסיומו של אותו שיעור, חבש המלמד את המגבעת לראשו, ניגש אל המנהל והודיע לו שהוא מתפטר מהתפקיד, מאחר והוא כבר אינו כשיר ללמד סוגיות מורכבות לילדי ישראל…