לפני כשבוע עם ישראל סיים במסגרת הדף היומי את הלימוד במסכת סוטה. נזכיר לרגע את מה שלמדנו בתחילתה, בעמוד הראשון של המסכת: "תניא, רבי אומר: למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה? לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין".
אומרים שמרן הגרי"ש אלישיב שאל שאלה מאוד מעניינת… אם ראינו אנשים עוברי עבירה, מה צריכה להיות התגובה? אנחנו צריכים לעשות להם הפגנה מתחת לחלון! אפשר לשרוף כמה פחים, להדפיס פשקווילים. יש פרוטוקול מאוד מסודר כיצד מבערים את הרע מקרבנו. לא זכור לנו שבפרוטוקול הזה של הפשקווילים וההפגנות, יש גם את החלק הזה שהאדם צריך להזיר את עצמו מן היין. איך זה בדיוק עוזר למנוע את המעשים הללו, ולמה אנחנו צריכים לשלם מחיר אישי, על עבירות שאנשים אחרים עוברים חלילה?
הוא מותיב לה והוא מפרק לה: את היצר הרע לא מגרשים עם מקלות. מה שאנשים אחרים עושים, זאת בעיה רצינית, אבל הבעיה היותר גדולה היא מה יהיה איתנו, האם אנחנו עלולים להגיע גם אנו למצב הנורא והשפל הזה, של אותם בעלי עבירה? האם זה יכול לקרות גם לנו? מי ערב לנו שלא ניגרר אחריהם רחמנא ליצלן?
וכדי שאנחנו לא ניגרר ולא נגיע לשפל המדרגה הזה, אנחנו צריכים למצוא את הדרך לטפל בעצמנו.
מי שעיניו בראשו, ומבין עד כמה אנשים יכולים להיות מדורדרים, יודע כמה צריך לברוח מזה, ולכן הוא מזיר את עצמו מכל מה שעלול לקרב אותו אליהם.
הוא זכה לפתוח את הפתח הראשון של תנועת התשובה
לפני כ-45 שנה, היה יהודי אחד שעשה מהפכה ענקית. הרב אורי זוהר זצ"ל, שהיה מפורסם, עשיר, נערץ ואהוב מאוד על הציבור שלא הלך בדרך התורה, ולא חסר לו דבר בעולם הגשמי – עשה מהפך בעצמו, בנשמתו שלו, ובעקבותיו הוא סחף המונים.
הרב זוהר לא הסתפק בהתרחקות מהם, הוא התרחק בכוונה תחילה מכל הנאות העולם הזה, כי הוא ידע להיכן הרדיפה אחר התאוות עלולה להפיל את האדם. הוא זכה לפתוח את הפתח הראשון של תנועת התשובה, המהפך שעשה בחייו, גרם להמוני אנשים לחשב מסלול מחדש. אם אורי זוהר המפורסם והמוצלח, האיש שכל כך הערצנו, החליט לשנות כיוון, אולי גם אנחנו צריכים לשקול את האפשרות הזאת?
ואכן, בעקבותיו חזרו בתשובה כמה אנשים מפורסמים נוספים, והחלה פריחה חסרת תקדים של תנועת התשובה, שאת ההמשך שלה אנחנו רואים עד עצם היום הזה.
זכורני כשהייתי ילד כבן חמש או שש, נסעתי עם אבי מורי הכ"מ ברח' ז'בוטינסקי בבני ברק. אז היו מכנים אותו 'הכביש השחור'. נסענו שם ברכב הסוסיתא המקרטע של אבי מורי ז"ל, וכשנעמדנו ברמזור, עצר לידינו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות, שנסע ב'וולבו' חדשה ויוקרתית, במושגים של אותם ימים.
הוא צפצף לאבא, וסימן לו לפתוח את החלון כי הוא רוצה לשאול משהו. אבא חשב שהאיש בוודאי צריך עזרה והכוונה בכביש, ופתח את החלון כדי לעזור לו, אבל הבעלים של הוולבו, הפתיע אותו עם שאלה שונה לחלוטין:
"תגיד, אתה רוצה להחליף את המכונית שלך במכונית שלי? אני אקח את הסוסיתא ואתה תיקח את ה"וולבו'?"
אבא חייך וענה לו: "כן, בשמחה, למה לא?".
השיב לו האיש הזר: "בוא נעשה עסקה, אני אתן לך את הרכב שלי וגם את הבית שלי – ואתה תחזיר לנו את אורי זוהר…".
**
את המעשה הבא שמעתי מפיו של איש החינוך הנודע, הג"ר משה בלוי, שזכה להציל יקר מזולל ולקרב הרבה מאוד יהודים לאביהם שבשמים, לאחר שחשבו שכמעט אבדה תקוותם להיות יהודים יראים ושלמים.
יום אחד הגיע רבי משה בלוי להתברך מפיו של מרן ראש הישיבה רבינו הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, וניהל עמו שיחה אודות הפעילות שלו, שמרן ראש הישיבה העריך ועודד מאוד לאורך השנים.
בשלב מסוים ביקש הרב בלוי בכל לשון של בקשה, שמרן ראש הישיבה יגיע למסגרת החינוכית שהקים עבור הנערים הללו, ויישא דברים בפניהם. הרב שטיינמן הסכים באופן חלקי, "אני מסכים לבוא", אמר, "אבל אני לא אוכל לשאת דברים, זקנתי ואין לי כח לדבר בפני ציבור".
כמובן שהרב בלוי הסכים לקבל את התשובה הזאת, גם אם רק חצי מבקשתו התקבלה, ואכן כעבור זמן מה הגיע מרן ראש הישיבה לביקור.
בנוכחותו של מרן זצ"ל, סיפר הרב בלוי סיפור מרגש, שמסביר משהו על תעצומות הנפש של האדם, במיוחד של מי שעבר קשיים ותלאות, ברוחניות או בגשמיות, והוכיח לעצמו שהוא יכול להם, בסייעתא דשמיא.
וכך סיפר הרב בלוי: מעשה ביהודי יקר שנולד וגדל באירופה, וביום מן הימים פרצה מלחמת העולם השניה, הוא וכל יהודי עירו נלקחו אל המחנות, וגם הוא מצא את עצמו, עם מספר מקועקע בזרועו, במחנה 'ברגן בלזן' הנודע לשמצה.
אבל למרות הקשיים הנוראיים והמחירים הכבדים שנדרש לשלם, הוא לא נע ולא זע מאמונתו הטהורה, ובכל עת מצוא השתדל לעשות את רצון ה', גם כשהיה לבוש בכתונת המפוספסת, הועבד בכפייה וקיבל מעט מאוד לחם כדי חייו.
לאחר השחרור, הוא הגיע למחנה פליטים, וממנו התגלגל עד שמצא את עצמו על חופיה של ארץ הזהב, אמריקה.
היהודי הזה לא נכנע לכל הצרות והתלאות שעברו עליו, הוא ראה שבאמריקה קשה לשמור שבת, ולכן החליט לפתוח עסק עצמאי שבו הוא יוכל לעבוד מתי שהוא רוצה, ובעיקר לשבות כשהתורה אוסרת לעבוד.
**
במשך תקופה הצליח היהודי לאסוף דולר ועוד דולר, עד שהקים בית חרושת קטן לייצור שוקולד, אלא שבאותה עיר היה בית חרושת ענק לייצור שוקולד, והבעלים שלו לא התלהבו מהרעיון שמתחת לאף שלהם קם לו עסק מתחרה, שכעת הוא אומנם קטן, אבל כמו כל עסק קטן, יש לו פוטנציאל גדילה רחב מאוד…
הלכו בעלי המפעל הגדול, ניסו למצוא כל מיני טענות ומענות כדי לטפול על האיש עלילות, שהוא כביכול עבר על החוק, יחד עם תביעה על נזקים שכביכול גרם להם, כשבכספם הרב הם יכלו כמובן לשחד פקידים עירוניים וגורמים נוספים, ו'לתפור תיק' ביד אומן, כדי לחסל את המפעל הקטן.
אותו יהודי נקרא להתייצב בבית המשפט, וכשהגיע לשם, ניגש אליו אדם לבוש בקפידה וגלימה שחורה על כתפיו: "אני עורך הדין של התובעים", אמר לו והציג את עצמו בשמו – אחד השמות הגדולים ביותר בתחום המשפט בארה"ב באותם ימים, עורך דין מצליח ששמו הולך לפניו מהחוף המערבי ועד החוף המזרחי של ארה"ב.
היהודי בירך לשלום את עורך הדין, באדישות לא מוסתרת. עורך הדין הסתכל עליו במבט משתאה ושאל אותו: "ואיפה עורך הדין שלך?", והיהודי השיב בפשטות: "אני לא צריך עורך דין. אני יודע מה הן הטענות שלי ואני אסתדר מצוין גם בלי עורך דין".
הפרקליט הבכיר כמעט נעלב: "תגיד לי, מה אתה חושב לעצמך? אני אחד מעורכי הדין הטובים ביותר באמריקה כולה, אתה מתנהג בנאיביות, אני 'יאכל אותך בלי מלח' על הדוכן, אין לך שום סיכוי נגדי!".
אבל היהודי נשאר אדיש וענה לו: "אתה אולי עורך הדין הטוב באמריקה, אבל אני מבטיח לך שאם היית לומד באוניברסיטה שאני למדתי, לא היית מחזיק מעמד אפילו יום אחד!".
עכשיו הוא כבר הצליח לעורר עוד יותר את הסקרנות של עורך הדין הנוכרי: "על מה אתה מדבר? אני למדתי בהאורוורד! האוניברסיטה הכי טובה בעולם, סיימתי בהצטיינות, למה אתה אומר שלא הייתי שורד באוניברסיטה שבה אתה למדת… נו, אדרבה, ספר לי איפה למדת?".
השיב לו היהודי תשובה ניצחת: "אני למדתי איך לחיות, באוניברסיטה של ברגן בלזן! אתה לא היית שורד שם אפילו יום אחד.
"שם, במחנה, למדתי שיש בורא לעולם, ושום כוח בעולם לא יכול לשנות את התוכנית שלו. למדתי שם, שאין שום עצה ואת חכמה ואין תבונה כנגדו, מי שנועד לחיות יחיה, גם אם כל הנאצים שבעולם ינסו להרוג אותו, ומי שנגזר עליו ההיפך, לא תעזור לו החכמה שלו ולא יעזרו לו הקשרים שלו וגם לא הכישורים, שאולי יכולים לשמש את הצורר הנאצי. ולכן אני לא חושש לא ממך ולא מבית המשפט, אני לא צריך עורך דין שייצג אותי!".
כעבור זמן לא רב הם נפרדו, לאחר שהדיון בבית המשפט הסתיים בניצחון מוחלט של הנתבע היהודי. עורך הדין הסתכל אחריו בהערצה, והרהר: אכן, לא הייתי מחזיק שם אפילו לא יום אחד, באוניברסיטה שבה הוא למד.
כשסיים הרב בלוי לספר את המעשה המצמרר הזה, בנוכחותו של מרן הגראי"ל זצ"ל, השלים הרב בלוי את דבריו ואמר: "הצעירים האלו שנמצאים כאן, הם למדו באוניברסיטה הכי טובה בעולם, הם היו בתחתית השאול, ולמדו שאין שם כלום. מתוך המקום הרחוק ביותר, הם הבינו שהאושר והשמחה נמצאים דווקא בבית המדרש, על יד הסטנדר, ולכן חזקה עליהם שיחזיקו מעמד גם בהמשך".
"ראיתי את מרן הגראי"ל בוחן את פניהם של הבחורים", מספר הרב בלוי, "הוא הסתכל עליהם, אחד אחד, כל אחד בפרטות, וראיתי על פניו הבעה של שביעות רצון ואפילו הערכה. הם בחרו לשבת בהיכלי התורה, כי הבינו שזה המקום הכי טוב בעולם".
**
"צדיק!", הוא קרא לו, "הפלפלים האלו שאתה מכניס שם לשקית, עולים הרבה כסף!"
אבל כדי להשלים את התמונה, אני רוצה לספר כאן עוד סיפור, שגם אותו שמעתי מהרב בלוי, אם כי בהזדמנות אחרת ובהקשר שונה לחלוטין, וכך הוא סיפר:
מעשה בצעיר שהגיע לפרשת דרכים והיה צריך לבחור, הלנו אם לצרינו. הוא מאוד התלבט כשמצד אחד כל חיי העולם הזה פרושים בפניו, ומצד שני הוא מבין שהאמת והצדק נמצאים בצד שכנגד, בצד של התורה וחיי העולם הבא, אבל הניסיון היה קשה מנשוא.
אותו בחור הגיע בשליחות הוריו, לקנות ירקות באחת החנויות שבמרכז בני ברק, חנות גדולה ומפורסמת.
כדרכם של מוכרי ירקות, היו שם שתי רמות של פירות וירקות. בחדר הפנימי נמצאת הסחורה המשובחת, והמחירים בהתאם. ואילו בדוכנים שבחוץ מונחים הפירות והירקות שכבר ידעו ימים יפים יותר. עגבניות שהחלו להתרכך, מלפפונים שהחלו להעלות קמטים של זקנה, פלפלים שהחלו להתעייף, ואלו נמכרו ברבע המחיר ואף פחות מכך.
והנה מגיע במרוצה אברך כולל, נראה ממש בן עליה, ספר כלשהו מוחזק תחת בית שחיו, והוא ממרט מבלי משים את שערות זקנו. אשתו מאושפזת בבית החולים אחרי לידה של הילד החמישי או השישי בלי עין הרע, והוא חייב להכין לילדים ארוחה. הוא נכנס פנימה ומתחיל לברור פלפלים.
המוכר, שעינו החדה כבר מנוסה בכגון אלו, הבין שהאברך הזה טעה בכתובת: "צדיק!", הוא קרא לו, "הפלפלים האלו שאתה מכניס שם לשקית, עולים הרבה כסף. זה לא בשביל אברכים. 18 שקל לקילו…", פניו של האברך החווירו, 18 שקלים לקילו?
אבל המוכר מיהר להרגיע אותו: "תסתכל, שם, בדוכנים בחוץ אתה רואה, הסחורה שם הרבה יותר זולה. אתה יכול למלא שקית, אני יעשה לך מחיר, שלושה שקלים לקילו".
אותו בחור עמד שם וראה את המתחולל, ובלב שלו כבר נפלה הכרעה… בלי ששם לב הוא התחיל 'לחשוב בקול'. "למה לי להשקיע בלימוד התורה ולהיות אברך כולל, אם אני לא אוכל לפרגן לעצמי אפילו פלפלים נורמליים? אה? תלמד תלמד תלמד, תאכל סחורה סוג ג'… מה הרווחת? כלום!".
אותו אברך שמע את ה'מחשבות' הללו, והתערב: "שמע ידידי, אני מעדיף לאכול 'גמבה' סוג ג' ולהיות יהודי סוג א', מאשר לאכול 'גמבה' סוג א', ולהיות יהודי סוג ג'…".
"התשובה הזאת של אותו אברך", מספר הרב בלוי, "הצילה את נשמתו של הבחור הזה. הוא קיבל 'בומבה' בראש ברגע הנכון, וזה מה שניער אותו. אחרי אותו מפגש אקראי עם האברך שנכנס לראשונה לחנות ירקות – כבר לא היו לו לבטים ומחשבות שניות. הוא ידע בדיוק לאיפה הוא צריך ללכת, ומיד לאחר מכן הוא התקשר אלי, וביקש להצטרף".
בחג השבועות, נעמוד כולנו למרגלות הר סיני, ונזעק כאיש אחד בלב אחד 'נעשה ונשמע'. אנחנו מקבלים על עצמנו להיות יהודים סוג א'! גם אם לשם כך נצטרך לאכול 'גמבות' מסוג ג', או לוותר בכלל על אכילת גמבה.
כי לפעמים, הוויתור על עוד חלק מהגשמיות, הוא לא רק מתוך כורח ואילוץ, אלא מתוך בחירה, להזיר עצמו מן היין, כדי להגביר את הרוחניות על הגשמיות. ככה לומדים תורה! ככה גדלים בתורה!
לעילוי נשמת אבי מורי רבי נתן ב"ר יחיאל מאיר צוקר הכ"מ