"וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא" (כב, ב-ג).
פירש בספר הקדוש נועם אלימלך, "אמורי" מלשון אמירה ודיבור, עיין שם. תולעת יעקב כוחה בפיה, כמו שאמרו במדרש תנחומא (בשלח ט): "אל תיראי תולעת יעקב (ישעיה מא, יד), למה נמשלו ישראל לתולעת, לומר לך מה תולעת הזה אינו מכה את הארזים אלא בפיו, והוא רך ומכה את הקשה, כך אין להם לישראל אלא תפילה, שהעכו"ם נמשלו כארזים" וכו' עד כאן.
זאת ראה בלק "את כל אשר עשה ישראל לאמורי" – בכח האמירה והתפילה שלו, כתולעת הזו שמכה ומפוררת את הארזים הגבוהים והחסונים. מכח התפילה של ישראל היה מואב מתיירא, "כי רב הוא" כוחה של תפלה.
לפיכך ביקש אף הוא לבוא כנגדם בכוח אמירת הפה שכנגד הקדושה, הלא הוא פיו של בלעם הרשע, ויהפוך ה' את הקללה לברכה.
בעיר ניו יורק שבארצות הברית התגורר אחד מגדולי הצדיקים שבדור הקודם, הלא הוא כבוד קדושת האדמו"ר מקופישניץ זצוק"ל, המפורסם במידת אהבת ישראל שבערה בליבו. הוא היה פועל גדולות ונצורות עבור כל איש מישראל, אף כשלא הכירו כלל.
בשנות הזעם של מלחמת העולם השניה, הגיע לפניו יהודי פולני ירא שמים, חסיד גור, שהצליח לברוח מפולניה לאמריקה בטרם פרוץ המלחמה, כשבכוונתו להביא אחריו את אשתו ובניו. אך תיכף כשפרצה המלחמה נתקעה כל משפחתו 'שם' – בגיא צלמוות שבפולין, כאשר אין יוצא ואין בא. זמן רב לא קיבל מהם שום סימן ואות חיים ולא ידע מה עלה שם בגורלם. הוא בכה מאוד בפני הרבי, שהוא מתיירא וחושש לחייהם, ושאל ממנו עצה, כדת מה לעשות כדי להצילם.
הרבי הקדוש נצטער עד מאד בצערו הגדול. ביודעו ובהכירו את חומר הגזירה הקשה שבהשתלטות הגרמנים על פולין, היה נסער מאוד. הוא אמר שהוא מוכן לעשות הכל למען הצלתם, אך האיש עמד ובכה במר ליבו, שלא נראה לו שניתן לעשות משהו כאן באמריקה… כך עמד שעה ארוכה ומירר בבכי, כשכולו מזועזע ומתיירא מחמת השמועות הקשות שהחלו לזלוג על אודות המתרחש על אדמת פולין.
הרבי, שלא יכול היה לסבול את צערו הנורא של היהודי שלפניו, דיבר על ליבו ועודדו להתחזק בביטחון איתן בהשם יתברך, שיחוס וירחם על בני משפחתו, אך ללא הועיל. האיש לא נרגע כלל, והמשיך בבכיותיו ובדאגותיו.
כראות הרבי את המצב, הביט שוב היטב בקוויטל שלפניו, בו הוזכרו כל שמות בני המשפחה. לפתע קם נרגש מכיסאו ופנה אל האיש בקול גדול, ואמר: "מבטיחך אני, שבעוד שבועות מספר יגיעו הנה כל בני משפחתך חיים ובריאים וקיימים!"
כשמוע האיש את ההבטחה המפורשת יוצאת מפי קדשו, תיכף ננסכה בו רוח חיים. הוא נתמלא שמחה וגיל, ויצא מחוזק ומעודד, בטוח בכוחו של צדיק.
ואכן, צדיק גוזר והקב"ה מקיים! לאחר מספר שבועות הגיעו כל בני המשפחה בשלמות הגוף והנפש אל אדמת אמריקה, והתחברו עם אביהם יחדיו לשמחתם הגדולה. התברר שהם ניסו כל העת להבריח את הגבול כדי לצאת לארצות הברית, והתחבאו במקומות שונים, אך בהיות בריחה שכזו כרוכה בסכנות גדולות, לא עלה הדבר בידם. ברם, תיכף אחר הבטחת הצדיק, נפתחה בפניהם פתאום דרך פלאית לצאת מפולין, באמצעות מכר אחד שהצליח להנפיק עבורם אישורי יציאה פיקטיביים בשמות נכריים, והיה זה נס גדול!
לאחר מכן נשאל הצדיק: מנין היה לו העוז לקום ולהבטיח בפה מלא, בדבר כזה שהיה כמעט ברור.
אמר הרבי בענוותנותו המפורסמת: "האמת שאינני בעל מופת כלל, לא מיניה ולא מקצתיה… אלא שכשראיתי עומק צערו הגדול של אותו יהודי, לא יכולתי בשום אופן לעמוד מנגד ולא לעשות כלום. ככל שניסיתי להרגיעו מבכיו, לחזקו ולעודדו לא הצלחתי כלום, עד שהוכרחתי לתת לו 'הבטחה' בדבר, רק כדי להרגיעו ולהחיות את נפשו!
ומני אז שנתתי הבטחתי בדבר, עמדתי כל העת בתפילות לשמים, שלא תהא חלילה הבטחה של שקר… וברוך שומע תפילת עמו ישראל שנענה לבקשתי, ונתקיימה ההבטחה במלואה!"
סיפר אותו יהודי, ששנים לאחר מכן, כשעלה ארצה, נכנס לברכת שלום אצל רבו, כבוד קדושת בעל ה'בית ישראל' מגור זצוק"ל. הרבי שאלהו כדרכו על כל המוצאות אותו בשנות הזעם, וכיצד ניצל מגיא התופת. הוא סיפר לפניו כל אותו המעשה.
ה"בית ישראל" התרגש מאד ממעשה זה וביקש ממנו לחזור שוב במדוייק על כל פרטיו. שלוש פעמים עמד וסיפר זאת לפניו!
בפעם אחרת הגיע אותו חסיד ב'נסיעה' לגור לכבוד ראש השנה. לאחר תפילת ערבית בליל ראש השנה עבר כל הציבור על פני הקודש להתברך בברכת השנים, והיו רצים לפניו ביעף, כידוע. אך כראות הרבי ה"בית ישראל" את אותו יהודי חסיד בין כל אלפי האנשים, עצר אותו באמצע שורת העוברים וביקשו לספר שוב אותו המעשה! הוא עמד בתוך קהל ועדה וסיפר הכל בפרוטרוט, וציבור ענק עמד והמתין עד שסיים סיפורו!
להראות ולהודיע גדל כוחה של תפיילה, ובפרט תפילת הצדיקים, שבכוחה לחולל ניסים ונפלאות עצומים!
סיפר לי מחותני, הגאון הצדיק מורנו רבי זונדל קרויזר זצ"ל: פעם אחת הוא נכנס לתפלת ערבית של מוצאי שבת, לביתו נאווה קודש של מרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל, שבמעלה רחוב פרס בירושלים ת"ו, כדי להתפלל במניינו המיוחד, ולחזות בעבודת קודשו.
הוא תפס את מקומו סמוך ונראה לרב, כדי שיוכל להסתכל היטב, ללמוד ממעשיו ולדבוק בדרכיו.
והנה בתפילת שמונה עשרה הבחין, שכשהגיע הבריסקער רב לברכת "שומע תפילה", החל לומר את הוידוי הנדפס בסדורים: "אנא ה' חטאתי, עויתי, ופשעתי לפניך" וכו'. הוא אמר זאת בשברון לב עצום, ועל אף שנאמר בלחש, בהיותו סמוך ועומד אצלו, שמע את תחנוניו.
לפתע, תוך כדי וידויו, נאנח הרב אנחה עמקה המשברת חצי גופו של אדם: "אוי! אוי! אוי!", ולא היה זאת במוצאי מנוחה של 'שבת-סליחות', אלא במוצאי שבת רגיל שבאמצע השנה!
העולם מספרים על רב גדול אחד, שדרש בענין הצדקה וחובת מעשר כספים. הוא הזכיר בין השאר את מאמרם ז"ל (שבת קיט.): "עשר תעשר (דברים יד, כב) – עשר בשביל שתתעשר", שהמעשר יש בו סגולה לעשירות! וניתן לנסות וסגולה זו, שהיא בדוקה ומנוסה! כדכתיב (מלאכי ג, י): "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי, ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות, אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די".
בין ציבור המאזינים ישב באותה דרשה אדם פשוט מתושבי העיר, שהאמין בכל לב בדרשותיו של הרב. הוא החל להפריש מעשרות, עישר ועישר אבל לא התעשר… יום אחד שפך את ליבו בתפילה לפני ה', בדמעות הרבה מקירות ליבו, שבפירוש אמר הרב בדרשתו שהמעשר סגולה לעשירות, והתחנן הרבה לזכות לעשירות.
אכן, לאחר תקופת מה זכה להתעשר בעושר רב. שמע על כך חבירו, שבעקבות מעשר הכספים שהחל להפריש זכה לעשירות, ושאלו: "האם יש ממש באותה סגולה?"
ענה לו העשיר: "בוודאי הסגולה הזו פועלת! אבל צריך בשביל כך לשפוך הרבה דמעות!" [יעיין נא בספר חיי אדם (כלל ל"ו שלהי ס"א), שפסק שהסגוולה מועלת כאשר "אין שאר מעשיו מעכבים" עד כאן לשונו].
כבוד קדושת מרן האדמו"ר מסאטמאר זצוק"ל, בעל 'ויואל משה' היה אומר, שהדמעות הן המשקה האהוב ביותר לפני השם יתברך…
אחד מגדולי הצדיקים בירושלים של מעלה בדור הקודם, היה הרב הקדוש המפורסם רבי דוד צבי שלמה בידרמן זצוק"ל, הרבי מלעלוב.
תפילותיו נודעו לשם דבר, עבודתו בקודש היתה במסירות נפש, בקולות בברקים ובבכיות לרוב, כמסורת בית לעלוב.
יהודי ששהה עמו פעם באכסניית דרכים, [כידוע, היה הרבי מרבה בנסיעות לחוץ לארץ, בעיקר לפולין, בפעולותיו הרבות לצרכי בית ישראל], ובהשגחה פרטית קיבל חדר באותה אכסניה, סמוך לחדרו של הרבי הקדוש, סיפר:
באמצע הלילה הוא התעורר לקול בכיות גניחות ואנחות שבקעו מתוך חדרו של הרבי. הוא נבהל ונרעש: מי יודע מה קורה שם עם הרבי, שבכייתו הטהורה נבעה מלב נשבר לרסיסים.
הוא קם ממיטתו חיש מהר, ואץ לעבר חדרו של הרבי. אך הדלת היתה נעולה. הוא הציץ פנימה מבעד לחרכי הדלת, והתגלה לפניו מחזה נורא הוד! הרבי הצדיק שוכב על הארץ, מכה וחובט על ליבו בחזקה, וצועק ובוכה לעצמו: "דוד צבי שלמה בן מאטיל, מה יהיה איתך? אוי ווי, וואס וועט זיין מיט דיר? ווען וועסטו שוין טאהן תשובה?…"
הוא עמד שם כמסומר למקומו עוד שעה ארוכה, עד שנרגע הרבי מבכיותיו ומתפילותיו.
מעמד אותה תפילה עצומה, נחרט בלבבו לאורך ימים ושנים, והוא היה מספר על כך תמיד לבניו ונכדיו, ללמדם כוחה של תפילה!
(מתוך טיב המעשיות)