מספר הגה"ח רבי אהרן טויסיג שליט"א את אשר סיפר לו הרב רוזנשטיין מנהל תלמוד תורה 'רזילי':
עשרות פעמים הייתי מביא תלמידים להיבחן אצל ה'חזון איש' זצ"ל, והיה נפלא לראות כיצד הוא מתייחס אליהם באהבה. הדבר התבטא בכמה מישורים:
ראשית, בזמן הבחינה הוא לא ישב במקומו שבראש השולחן, אלא על גבי ספסל, בין הילדים.
הוא הסביר את מנהגו: כשהרב'ה בחיידר מודיע לתלמידים כי בעוד ימים אחדים עומדים הם להיבחן אצל רב גדול, התלמידים אינם ישנים בלילה מרוב מתח. לפני הבחינה שיניהם נוקשות דא לדא. אני יושב ביניהם כדי שיראו שאני לא רב 'מפחיד', כך לא יתרגשו יתר על המידה, וירגישו כאילו אני 'חבר' שלהם.
הנהגה נוספת שהיתה לו: הוא מעולם לא שאל ילד שאלה שלא ידע לענות עליה. הוא הקפיד שכל ילד יצא בהרגשה טובה, יבוא לביתו ויספר להוריו: 'הייתי היום בבחינה אצל החזון איש, וידעתי לענות על כל השאלות שהוא שאל אותי'. הוא לא הסכים בשום פנים שילד יצא מביתו בהרגשה שלא הצליח, ותהיינה לו בושות מהילדים האחרים, מהרב'ה, מהמנהל, או מההורים.
פעם אחת, סיפר לי הרב רוזנשטיין, קרתה תקרית:
היה זה בתקופה שילדי טהרן הגיעו ארצה. עסקנים פנו אליו בבקשה, שיקבל לתלמוד תורה ילד בן שתים עשרה שזה עתה הגיע מאיראן. כמובן, הרמה הלימודית שלו לא התאימה לרמת הילדים בכיתה, אך אותם עסקנים הצמידו לו עזרה, כדי שיוכל להשתלב בכיתה פחות או יותר.
תקופה קצרה לאחר מכן, התקיימה בחינה לתלמידי הכיתה אצל ה'חזון איש'. השתתפתי בה, ולצערי, שכחתי לעדכן אותו מראש על התלמיד החדש שהגיע מאיראן. ועל אף שה'חזון איש' שאל אותו שאלה קלה מאוד – הילד לא ידע להשיב.
ה'חזון איש' פנה אליו ואמר לו: 'ילד יקר! תוכל להביא לי, בבקשה, מארון הספרים, מסכת קידושין'.
הילד הביא בשמחה. ה'חזון איש' פתח את הגמרא בדף ל ע"ב, ואמר לו: 'ילדי חביבי, אני רוצה ללמוד איתך כמה שורות בגמרא'. העיניים של הילד נצצו מרוב אושר.
ה'חזון איש' החל לקרוא את הגמרא בנעימה, והסביר לילד את מאמר חז"ל המובא שם: 'אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, בני! בראתי יצר הרע – ובראתי לו תורה תבלין. אם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, ואם אין אתם עוסקים בתורה – אתם נמסרים בידו'.
לאחר מכן ביקש מהילד לחזור על מה שלמדו ביחד. הילד חזר על הגמרא במתיקות נפלאה, ועזב את הבית כשהוא מאושר מאד.
עברו מספר שנים. הרב רוזנשטיין, שהיה מיודד מאד עם הרב מפוניבז' זצ"ל, הגיע בשמחת תורה לישיבת פוניבז'. המנהג היה למכור את הכיבודים תמורת דפי גמרא שהקונים מקבלים על עצמם ללמוד במשך השנה. תלמיד פלוני הציע שלוש מאות דפים, אחר הציע ארבע מאות, ולבסוף זכה תלמיד שהציע חמש מאות דפים! את רוב רובם של הבחורים הכרתי, חלק גדול מהם היו תלמידיי, וחלק אחר היו מתושבי בני ברק. השם של הבחור הזוכה נשמע לי מוכר, אך לא זיהיתי אותו.
שאלתי את הרב מפוניבז' לזהותו, ותשובתו הדהימה אותי: היה זה התלמיד שעלה מאיראן! 'ההתמדה שלו', אמר לי הרב מפוניבז', 'היא ממש בבחינת 'לא פסיק פומיה מגירסא'. הוא יושב ולומד יומם ולילה, במתיקות נפלאה, ומתאים לו מאד לשנן חמש מאות דפי גמרא עם התוספות במשך שנה'.
במוצאי החג נכנסתי ל'חזון איש' וסיפרתי לו את הסיפור. הוא זכר היטב את הילד, ואמר לי:
'בוודאי זוכר אתה שלמדתי איתו כמה שורות בגמרא במסכת קידושין. דע לך! חכמינו הקדושים, התנאים והאמוראים, הכניסו בכל מילה שאמרו, את כל הקדושה שיכולה להיות בעולם! כשיהודי לומד את המילים האלו הוא שואב אל תוכו את כל הקדושה הזאת'.
'מי יודע', המשיך ה'חזון איש' ואמר, 'אם כשחכמינו ז"ל אמרו את המאמר הזה, שלמדנו אז ביחד, הם לא התכוונו לאותו ילד איראני, וכיוונו ברוח קדשם שתיכנס בו אהבת תורה, עד כדי כך שבתוך שנים מעטות יוכל לקבל על עצמו ללמוד חמש מאות דפי גמרא'.
הוסיף הרב רוזנשטיין וסיפר: הילד הזה כבר זכה להוציא שלושה ספרים על הש"ס, ואין כמעט ישיבה שלא משתמשים בה בספרים האלו, שהפכו לספרי יסוד בקרב הלומדים.
הכל בזכות הארת פנים אחת של גדול הדור!
(כבודם של ישראל)