צוות 'לקראת שבת'
"הוכח תוכיח את עמיתך" (יט יז)
בתקופה האחרונה החל להופיע עלון מעניין העונה לשם 'כיצד מוכיחין', וכשמו כן הוא, העלון עוסק בעיקר במצוות 'הוכח תוכיח', כשהוא מביא סיפורים ואמרות טהורות מגדולי ישראל לאורך הדורות, בעניין מצווה חשובה זו, ובעיקר באופן הנכון שבו יש לקיים אותה.
פנינו לכותב העלון, הרב ישראל חיים בלומנטל שליט"א מירושלים עיה"ק, וביקשנו לשמוע ממנו מעט על הנושא ועל הבשורה שהוא מעוניין להביא במסגרת פרסום העלון השבועי.
הרב בלומנטל, כך התברר לנו, נוהג להשיב על כל שאלה על ידי סיפור של מעשה, שפותר את השאלה ומסיר את התמיהה. וכך הוא מספר לנו:
"מעשה בבחור ישיבה כשרוני מאוד, שהיה רגיל לקרוא כל יום את העיתון היומי, וקרא את כל הידיעות בעיון רב, עד שהשקיע את ראשו ורובו בענייני הפוליטיקה בארץ ובעולם, ולכן לא הצליח להיות שקוע בלימוד כדבעי.
נודע הדבר לחזון איש. מכיון שהיתה לו היכרות עם הבחור, קרא לו ואמר: מכיון ששמעתי שאתה קורא בכל יום את העיתון, אנא, בא אלי וספר לי את החדשות בכל יום.
הבחור שמע את הבקשה ולא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא הרגיש מאוד בזוי לעמוד מול החזון איש שכל כולו תורה, ולהתחיל לספר לו את כל ההבלים הכתובים בעיתון…
אבל החזון איש לא ויתר לו, וכבר בבוקר המחרת שלח שליח לקרא לו שיבוא מיד כי הוא כבר מחכה לשמוע את החדשות…
כך הלך הבחור כמי שכפאו שד, וסיפר לו את החדשות בשפה רפה ופנים נפולות, עד שהרגיש בעצמו בזיון רב לקרוא את העיתון ולעסוק בחדשות הכתובות שם, עד שיום אחד הזניח לגמרי את קריאת העיתון ושקע ראשו ורובו בלימוד הגמרא".
ולמה באמת הוא מדבר רק באמצעות סיפורים? גם לשאלה הזאת יש לרב בלומנטל תשובה מן המוכן, באמצעות סיפור כמובן:
"מעשה ברב שהתארח בשכונה ירושלמית ידועה בשבת. הוא התבקש לשאת דברים בין קבלת שבת לערבית, כנהוג במקומות רבים. ואכן נעתר לבקשה והציבור האזין לדבריו ברוב קשב… באותו שבוע ביום רביעי פגש בו אחד המתפללים.
"הוא פנה לרב ושאלו: בדרשת ליל שבת שאלת כך וכך, אך אינני זוכר מה הייתה תשובתך. התואיל בטובך להזכירני?
"השיב לו הרב: לצערי, אני אינני זוכר אפילו ששאלתי שאלה זו בדרשה. אבל אני זוכר סיפור שסיפרתי בגמר הדרשה.
"מיד הגיב הלה: זו לא חכמה! את הסיפור גם אני זוכר…".
מוסיף הרב בלומנטל: רעיונות רבים נכתבו בספרים על פרשיות התורה. אבל כדי להטמיע את הדברים בלב הציבור, צריך המחשה בסיפור עסיסי…
וכבר אמר המגיד הירושלמי הנודע רבי שלום שבדרון זצ"ל: לא המדרש עיקר אלא המעשה… – המעשה שסיפרתי בדרשה, הוא זה שיישאר בזיכרונם של השומעים.
**
"העלון "כיצד מוכיחין" יוצא לאור עקב המצב שנוצר בדור שלנו – קשה מאוד להוכיח…", אומר הרב בלומנטל וממהר להוסיף: "למעשה זה לא רק בדור שלנו, המצב הזה התחיל כבר לפני אלפי שנים, כמו שאומרת הגמרא במסכת ערכין: "אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח". אם אין מי שיודע להוכיח, קל וחומר שאין מי שירצה לקבל תוכחה…
"אבל אם התוכחה באה בדרך רכה, עם סיפורים מעניינים, על ידי העברת מסרים באופן כללי ולא בהתקפה ישירה נגד האיש שאותו אנחנו מוכיחים, ההשפעה שלה הרבה יותר אפקטיבית וחיובית.
"אחד מתלמידי 'תלמוד תורה עץ חיים' בירושלים, היה הילד אברהם בהר"ן, לימים מחנך דגול ובעל שם. את הצלחתו בחינוך תלה במשגיח של תלמוד התורה, הלא הוא הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין זצ"ל.
"וכך סיפר (מופיע בספר דרך אבות): עוני גדול היה מנת חלקם של מרבית תושבי ירושלים באותם הימים. ילדים רבים שלמדו בת"ת עץ חיים, היו אוכלים ארוחת צהרים בחדר האוכל של הת"ת. לרבים מהם היתה זו ארוחתם היחידה ביום…
"בהיותו ילד, התייתם מאביו. את ארוחת הצהריים היה אוכל בחדר האוכל של 'עץ חיים'. בראש חודש נהוג היה לחלק לתלמידים 'פודינג' בטעם שוקולד. אברהם התלהב מאוד מהפודינג, שהיה מצרך יקר ונדיר באותם הימים, ובמיוחד לילד עני כמוהו. על כן, פעם אחת כשסיים לאכול את מנתו, נעמד שוב בתור כדי לקבל מנה נוספת. המחלק הבחין בכך וסטר לו על פניו…
"תגובת הילד על העלבון הצורב והפומבי היתה נועזת – מתוך סערת רגשות וחוסר מחשבה הוא בעט בחוזקה בשולחן והפיל את סיר הפודינג על הרצפה, עם כל תכולתו שנשפכה אנה ואנה… אם לא נותנים לי – שלא יתנו לאף אחד…
"לאחר מעשה התחרט מאוד ומחשבות אימה רצדו במוחו על העונש הקשה שיקבל. הוא חשש שיסולק מהתלמוד תורה עולמית. מרוב פחד, לא הצליח להירדם באותו לילה…
ל"מחרת נגש אליו רבי אריה לוין ושאל: האם נכון שכך עשית אמש?
"כן, השיב הילד בבושת פנים.
"ומדוע? שאל רבי אריה.
"הילד השיב שמאוד רצה מנה נוספת מרוב חיבתו לפודינג שוקולד, ולכן נעמד שוב בתור.
"חזר רבי אריה ושאל בקול נוקב: "האם תעשה כך שוב?".
"לא! לעולם לא! הבטיח הילד נחרצות.
"כשהרגיש רבי אריה שהילד הבין את חומרת מעשהו, הושיב אותו לצידו ואמר לו בחמימות ובטון אבהי: "אתה יודע, גם אני מאוד אוהב פודינג שוקולד…".
"הוא קם ממקומו והוציא מהארון… שתי מנות פודינג שוקולד, אחת העניק לילד ואת השניה לעצמו, וכך ישבו הרב ותלמידו ואכלו יחד פודינג.
"מחווה זו", סיפר לימים הרב בהר"ן, "האירה ממש את חיי. מאז גמלה בלבי החלטה שגם אני אעסוק בחינוך. ראיתי כיצד מחנך טוב יכול לשנות חיים של תלמיד".
**
"אם בעניין של חינוך וענישה עסקינן, אני רוצה לשתף את הציבור עם סיפור מצמרר ששלח לי אחד הקוראים, ואני חושב שממש מצווה לפרסמו, אומר הרב בלומנטל:
"בתלמוד התורה 'שארית ישראל' בפתח תקוה, הגיעו ביום ראשון אחד, שני ילדים-אחים לת"ת כבכל יום, וסיפרו כבדרך אגב לחבריהם על החוויות של יום האתמול, הלא הוא יום השבת? מתוך דבריהם הסיקו התלמידים האחרים שבביתם של שני האחים, לא שומרים שבת, רחמנא ליצלן.
"עד מהרה הגיעה הידיעה לחברי 'ועד ההורים', אשר הזדעזעו מחילול השבת והחליטו לסלק לאלתר את שני האחים מתלמוד התורה.
"הסופר רבי משה שיינפלד זצ"ל שהיה מעורה במתרחש, התאמץ ואף הצליח להשעות את ביצוע גזר הדין החמור, עד שילך להיוועץ במרן ה'חזון איש' כדת מה לעשות באותם שני אחים.
"ה'חזון איש' שמע את הסיפור, השפיל את עיניו והרהר דומם במשך כחמש דקות רצופות. "היה זה מחזה נדיר ויוצא דופן" אמר לימים רבי משה שיינפלד, "דרכו של החזון איש היתה לחרוץ דברים ולהכריע מיידית בלא להשתהות".
"לאחר חמש דקות התנער ה'חזון איש' משרעפיו, הרים עיניו אמר: "חיפשתי והפכתי בכל התורה כולה ובחנתי בפרוטרוט את כל צורות הענישה למחלל שבת, ולא מצאתי שאסור ללמד תורה לבניו"… (מתוך ספר בנין נפש האדם)
**
"ואם הגענו לכאן", מוסיף איש שיחנו, "אני רוצה להשלים בעוד סיפור, שהוא אומנם רק משל שלא היה ולא נברא, אבל יש בו מסר מאוד מאוד אמיתי ומאוד מאוד חזק, וגם אם המשל לא היה ולא נברא, הנמשל שלו היה גם היה למרבה הצער, ואני מאוד מקווה שלא יהיה בעתיד שוב…
"מעשה בצייר אומן איטלקי, שכל ציור שלו נמכר בעשרות אלפי דולרים!!!
"ביום מן הימים החליט לפתוח בית ספר לאומנות, להכשיר ציירים וללמדם את רזי המקצוע. לאחר פרסום רחב, הגיעו אליו כמה מאות נערים מרחבי העולם אשר ראו את עתידם כציירים מוצלחים ומזהירים. הוא פתח כמה כיתות והחל ללמד.
"לאחר כחודש, ערך מבחן מסכם כדלהלן: כל תלמיד נדרש לצייר ציור התואם לכל הכללים שנלמדו במשך החודש.
"התלמידים ישבו בחריצות והוציאו מתחת ידיהם ציורי פאר מקצועיים ומרהיבי עין!
"כשסיימו נגשו בזה אחר זה להראות למורה את פרי עבודתם.
"הראשון הגיש בגאווה גלויה את ציורו לעיני כל חבריו. המורה התבונן בציור ועננת קדרות נראתה על פניו. בקול רם אמר: בזויות לא פעלת לפי הכללים שנלמדו!!!
"בלי להסס קרע את ציורו לעיני כולם (!!!) והורה לו לצייר מחדש ולהקפיד על כל הכללים שנאמרו! בינתיים נגש התלמיד השני. אף הוא הגיש את ציורו בגאוה לא מוסתרת… המורה הזעיף את פניו ואמר לו בקול רם: תשלובת הצבעים כאן איננה לפי מה שלימדתי!!! לעיני כולם קרע את הציור לגזרים והורה לו להכין ציור חדש…
"בציור של התלמיד השלישי, מצא המורה חוסר דיוק אחר. וכן ברביעי ובחמישי ובכל השאר. התלמידים התאמצו והשתדלו וניסו שוב ושוב.
"בגמר שנת לימודים – מתוך כמה מאות – רק שני תלמידים קבלו תעודת 'צייר מומחה' מהמורה, אשר חתימתו התנוססה בתחתית התעודה לעדות שנושא תעודה זו הוא צייר מדופלם.
"כך המשיך בית הספר להתנהל כארבעים שנה באותה מתכונת. בכל שנה נרשמים כמה מאות, ורק שניים זוכים לקבל תעודה בסוף השנה.
"ואז הגיע המפנה… המורה חש שכוחותיו אוזלים והזקנה משתלטת עליו אט אט. הוא הבין שכדאי להעמיד מנהל חדש לבית ספרו המהולל.
"לאחר מחשבות רבות, קרא לאחד ממקבלי התעודה, ומינה אותו לממשיך דרכו בניהול בית הספר לציירים אומנים.
"הלה נטל את המושכות לידיו וניהל את העניינים ביד רמה. בגמר שנתו הראשונה, העניק 280 תעודות 'צייר מומחה' לתלמידיו.
"המנהל הפורש שמע על כך ונדהם ואף נזעם! איך יתכן שיהיו בבת אחת 280 מצטיינים?!?!?!?!?
"הוא קרא לתלמידו לשעבר – המנהל החדש, וביקש ממנו את רשימת מקבלי התעודות. הלה מסר את הרשימה ברצון.
"המנהל הפורש ניגש לראשון ברשימה, וביקש ממנו לצייר ציור כל שהוא. הלה ישב ותוך דקות ספורות הוציא מתחת ידיו ציור לתפארת!
"המנהל ניסה למצוא בציור איזשהו פגם… אך לתדהמתו לא מצא! הכל היה מושלם לחלוטין!!!
"נו, חשב המנהל לעצמו, אולי יש לו כשרון נדיר. אפנה לתלמיד אחר.
"פנה לשני וביקש אף ממנו לצייר לו ציור כל שהוא. הלה שרבט בכמה רגעים ציור מושלם, ושוב לא מצא המורה אף פגם למרות רצונו העז…!!!
"שוב חשב שמדובר בכשרון נדיר, ופנה אף לשלישי ולרביעי ועוד ועוד, ולפליאתו כולם הוציאו מתחת ידיהם יצירות מופת מושלמות שלא היה מה לומר עליהן! שום ביקורת לא נמצאה ושום פגם לא התגלה! הכל מושלם לחלוטין!
"הוא הבין שלמנהל החדש ישנו איזה סוד, והחליט שעליו לגלותו בכל מחיר!!!
"הוא פנה בנועם למנהל החדש, סח לו על תגליתו המהממת, ושאל: איך זה שאני הצלחתי לתת רק שתי תעודות בשנה, ואילו אתה נתת 280 תעודות וכולם ציירים מומחים ללא דופי?
"ענה המנהל החדש: לי יש שיטה אחרת. בשעת המבחן אינני מחפש את הפגמים. אינני מעיר ומבקר. אני מציין רק את נקודות השבח ומרומם את רוחו של כל חניך וחניך על יצירתו.
"חניך שמקבל עידוד בלתי פוסק – יעשה הכל מעצמו כדי להיות מושלם. המרץ אצלו צובר תאוצה, השאיפות לשלימות מתחזקות, ומכאן קצרה הדרך להצלחה המסחררת…
"אצלך, כבר במבחן הראשון מאבד התלמיד את האמון בעצמו… לעיני כל חבריו אתה קורע את ציורו לגזרים ומשמיד בידיך את הבטחון העצמי שלו ואת האמון שלו בעצמו. באופן טבעי השאיפות שלו מתגמדות והוא עצמו איננו מאמין שיצא ממנו אי פעם צייר מומחה. נס גלוי הוא שהצלחת לתת שתי תעודות בכל שנה… גם זה הרבה…
"כאמור – הדרך הנכונה היא לומר לו: אתה כבר נמצא במקום גבוה!!! ואפילו גבוה מאוד!! כעת עלה והצלח!!! והוא אכן יצליח!!! המציאות מדברת בעד עצמה!!".
**
"לסיכום אספר מעשה שהיה [מובא בספר 'ועמך כולם צדיקים' עמ' קפ"ד], ושממנו נסיק מה הוא הדבר הכי חשוב כשבאים להוכיח ולחנך.
"הגאון הצדיק רבי שלום כסאר זצ"ל, מרבני תימן [עלה מתימן עם אביו בשנת תרמ"ב בגיל שש, והתגוררו בשכונת 'שערי חסד'], שאל את המגיד המפורסם רבי שלום שבדרון זצ"ל: האם אתה חש כי אתה מצליח לשנות את מעשיהם של המאזינים בדבריך חוצבי הלהבות? הרב שבדרון בצדקותו וברוב ענוותנותו השיב: לא!
"אמר לו רבי שלום כסאר זצ"ל: זקני רבני ירושלים, לפני שהיו מוכיחים את הציבור, היו מקדימים והולכים לבית הכנסת, פותחים את ארון הקודש, בוכים בדמעות שליש ומתוודים על שגיאותיהם, ומסיימים בתפילה שיהיו דבריהם מתקבלים על לב הציבור… הלואי שנזכה!".