הרב ירחמיאל קראם היה מספר, כי כשלמד בישיבת 'קול תורה', פנה אליו ביום מן הימים מרן המשגיח הגאון הצדיק רבי גדליה אייזמן זצוק"ל, ובפיו בקשה:
'היות ואמורים להגיע לישיבה שני בחורים לשבת קודש כדי להתרשם מהישיבה, מן הראוי שהישיבה אף תנסה להתרשם מהם… לפיכך אבקשך להתחקות אחריהם בחדר האוכל, ולנסות לראות את הנהגותיהם בשעת הסעודה'.
'השבתי למרן המשגיח', מספר ר' ירחמיאל, 'כי אדרבה, המשגיח יכול לראותם ב'סדר' ובתפילות, זהו הדבר המעיד יותר מכל על אופיים הרוחני האם הם שקועים דיו בלימוד, או האם יראתם קודמת לחכמתם וכדומה'.
אמר לי המשגיח: 'אכן ב'סדר' ובבית המדרש אני יכול לראותם ולנסות לעמוד על טיבם, אך אותי מעניין טיב הנהגותיהם בשעת האכילה, שעה שאינם נמצאים בבית המדרש'…
היה אומר הרב ירחמיאל: 'מסר גדול לימדני המשגיח באותה העת. אישיותו של האדם אינה נמדדת בשעות הלימוד והתפילה, שעה שהוא מוקף ברבנים, משגיחים, וחברים. מהות האדם נמדדת דווקא בחדר האוכל, בזמן שהוא יוצא לרגע או שניים מבית המדרש, שם נבחנים הנהגותיו ומידותיו, יראתו ואף חכמתו.
כי 'אין קידוש אלא במקום סעודה' אמרו הקדמונים, היינו, אין ניכרת קדושתו של האדם אלא בשעת הסעודה או היציאה מבית המדרש, אז היא שעת מבחנו ובה בעת הוא נמדד
'נתתי לחבר את הרכב לשעה',
'נתתי לחבר את הרכב לשעה', מספר ר' ירחמיאל, 'הוא הבטיח לי שהוא שואלו לשעה אחת בלבד, ואני האמנתי לו, וסמכתי עליו, בכל זאת חבר טוב. אולם, הוא החזיר לי את הרכב לאחר שלוש שעות, ולתדהמתי לא היה גבול, הרכב חזר עם 'קררריץ' בפח'.
'מה זה'? אני שואל אותו בנימה של תוכחה בלתי מוסתרת.
'הממם… תראה מישהו שפשף אותי, זה לא היה באשמתי'.
הבלגתי.
למחרת הוא מגיע שוב פעם.
'מה עכשיו'? אני שואל בקוצר רוח.
'אפשר את הרכב לחצי שעה'? הוא שואל…
'מה'??? אני נדהם, 'אתה בא לבקש שוב פעם את הרכב? וכי לא מספיק מה שעשית לי אתמול עם הרכב'?!
והוא… נבוך, מה יש לו לומר.
'מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך'.
היה אומר ר' ירחמיאל: 'האדם מבקש מבורא עולם שיחזיר לו את נשמתו, למרות שאתמול הוא החזיר את נשמתו לבורא העולם עם 'קררריץ'… עם חטאים ועוונות חדשים, שלא היו לפני יומיים ולפני שלושה ימים.
ואילו הקדוש ברוך הוא – 'רבה אמונתך', מאמין הוא לאדם שיחזיר לו את הנשמה בשלמותה כפי שלקחה ממנו, ללא 'קריצים'… אך האם אנו עומדים בהבטחתנו?
שאלה ללא מענה.
עירית ירושלים
'בעודי עומד ברמזור ברחוב 'כנפי נשרים', קלטו עיני מחזה מדהים', סיפר ר' ירחמיאל, 'רכב של עירית ירושלים עומד על אי התנועה, ושני פועלים עומדים לידו. ברגע הראשון שום דבר מיוחד לא היה נראה מוזר. אך בהתבוננות מעמיקה יותר ראיתי לפתע את אחד העובדים חופר בור באמצע אי התנועה, ומיד בא חברו וסותם את הבור. וכך הם ממשיכים הלאה, האחד חופר והשני סותם.
'ריבונו דעלמא כולא, מה הם עושים כאן'? הדבר היה נראה לי תמוה בצורה יוצאת דופן. האחד חופר את הבור וחברו סותמו. הלא דבר הוא.
בסקרנותי כי רבה נעצרתי עם רכבי לידם ושאלתי אותו:
'הלו… מה אתה עושה'?
'חופר, אתה לא רואה'?! ענה לי ברוגז.
'ומה אתה עושה'? שאלתי את השני.
'אני סותם הבור', ענה מבלי להרים את ראשו כלל.
???
'אה, פשוט יש עוד אחד בצוות שהתפקיד שלו לשים שתיל בבור, אבל הוא לא נמצא היום'…
וכאן היה ר' ירחמיאל מגביה את קולו.
אמרתי לו: 'תגיד לי, נולדת בפראג'???
ענה לי: 'לא'!
'אז למה אתה כזה גולם'?!…
בעוד הברזל לוהט, היה ר' ירחמיאל מסביר את ההשוואה המתבקשת, 'אתה לא שם לב שאתה מתנהג בדיוק כמו אותם ערבים עובדי העיריה? אחד חופר, השני סותם, והשלישי שתפקידו להניח שתיל בתוך הבור איננו, ובכל זאת הם ממשיכים כך בסכלותם הרבה'.
'גם אתה מתחיל את היום, פוקח את עיניך, הולך לכאן ולשם, ובלילה אתה בא לסגור את היום שהיה לך. אך מה היה באמצע, האם עשית משהו במהלך היום, האם למדת וקנית חכמה, או שרק התבטלת ולא עשית מאומה'?
נורא למתבונן!
(מתוך הספר 'ירחמיאל' קווים לדמותו של גדול מזכי הרבים)