אליעזר (לייזר) רוט
ידוע ומפורסם בפי כל שכשבני ישראל היו במצרים, הם היו שקועים במ"ט שערי טומאה, ומובא מהאר"י הקדוש, שאם היו נשארים עוד רגע אחד קטן במצרים, כבר היו שוקעים חלילה וחס בשער ה-50, רחמנא ליצלן. כך הם היו במצב הזה, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם ממצרים, הוציא אותם החוצה מהטומאה הנוראה הזאת, ואז הם הלכו ויצאו שער אחרי שער מכל 49 שערי הטומאה, וכעבור 49 ימים נטהרו מטומאת מצרים וכבר היו מוכנים לקבל את התורה.
רבותי, אני שואל אתכם שאלה… הגמרא מספרת על רבי אלעזר בן דורדיא שהיה שקוע בחטאים נוראים, והיה ממש מחזר אחר עבירות רחמנא ליצלן. אבל ביום שבו הוא החליט לחזור בתשובה, הדרך היתה מאוד קצרה. הניח ראשו בין ברכיו ובכה: "שמים וארץ בקשו עלי רחמים", ענו לו השמים והארץ, עד שנבקש עליך, אנחנו צריכים לבקש על עצמנו, ביקש רבי אלעזר: "חמה ולבנה בקשו עלי רחמים", והשיבו לו תשובה דומה עד שלבסוף אמר אמר: "אין הדבר תלוי אלא בי".
הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה: רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא.
הוא לא היה צריך 49 ימים כדי להיחלץ מ-49 שערי טומאה, הוא לא היה זקוק לשום תהליך של התנקות והיטהרות. הוא עשה תשובה, ובאותו הרגע הוא הפך לצדיק גמור, עד שחז"ל מכנים אותו 'רבי' ויצתה בת קול לכבודו והזמינה אותו לחיי עולם הבא.
הגעתי פעם לשמוע הרצאה מפיו של מזכה הרבים, ומי שהורה דרך תשובה לרבים, הגאון רבי אורי זוהר זצ"ל. היו שם אלפיים איש, ורבי אורי זצ"ל, שהיה איש מרשים בכל קנה מידה עשה על כולם וגם עלי רושם מאוד חזק.
אבל יותר מהכל אני התרשמתי כשראיתי אותו מברך 'אשר יצר' בפינה. איזו יראת שמים! זה היה מחזה מיוחד במינו, וזה השפיע עלי יותר מכל הדרשה שנשא בפני הציבור.
שאלו פעם את ר' אורי: "תגיד, כמה זמן לקח לך לחזור בתשובה?"
התשובה שלו היתה קצרה מאוד: "חמש דקות!"
פגשתי את הרב זילברמן זצ"ל, הוא סיפר: "שאלתי אותו אם הוא יכול להוכיח לי בתוך חמש דקות שמשה אמת ותורתו אמת, הרב זילברמן אכן הצליח לשכנע אותי בצדקת הדרך של תורת ישראל, ובתוך חמש דקות הייתי בעל תשובה גמור!".
כמובן שאחרי אותן חמש דקות היה לו הרבה מה ללמוד ולהשלים, ומכריו מספרים שרבי אורי היה מסתגף במשך שנים כדי לכפר על עוונותיו, הוא היה ישן בלילות על גבי דלת, כי לא רצה ליהנות משכיבה על מזרן כל עוד לא כיפר על עוונותיו בצורה מספקת לדעתו.
אבל את עיקר העיקרים הוא עשה בחמש הדקות הראשונות, כל השאר היה בבחינת 'ואידך זיל גמור'.
ולמעשה זה כתוב במפורש בשערי תשובה לרבינו יונה: הוא כותב מה זה בעל תשובה? אדם שמקבל על עצמו לשמוע את מוסר המוכיחים ולקבל את עצתם, הרי הוא בעל תשובה גמור.
יש פסוק בתהילים: "כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו", ושמעתי שאומרים פשט, שזה כמו אדם שעומד עם הפנים למזרח – הוא פונה למזרח, ברגע שהוא מסובב את פניו למערב, הוא פונה למערב, כלומר, ההבדל בין מי שפונה למזרח למי שפונה למערב הבדל של פחות משניה, שיעור הזמן שלוקח לסובב את הפנים לצד הנגדי.
אותו הדבר בדיוק לגבי בעל תשובה. יש אדם שפונה לעשות עבירות ולחיות חיי הפקר. ברגע שהוא מסובב את הפנים שלו לצד השני ומקבל על עצמו עול תורה, הוא כבר בעל תשובה גמור. כרחוק מזרח ממערב, הרחיק ממנו את פשעינו, באותה השנייה הוא כבר הגיע למצב שזדונות נעשים לו כשגגות אם חזר בתשובה מאימה, ואם עשה זאת מאהבה, הזדונות נעשים לו לזכויות.
עד כאן הכל ברור ויפה… ועכשיו נגיע לשאלה הקשה… אם לחזור בתשובה זה כל כך קל, אם אפשר בשניה אחת להפוך לבעל תשובה גמור, למה היו צריכים בני ישראל להמתין 49 ימים כדי לצאת ממ"ט שערי תשובה. למה זה לא קרה ברגע אחד???
**
ביום מן הימים הגיעה שיחת טלפון מאוד מפתיעה במשרדי 'אנחנו וצאצאנו', שזכיתי לנהל אותו. על הקו אבא של ילד שמספר שהילד שלו לא מוכן בשום אופן ללמוד איתו בחברותא, ולכן הוא לא יכול לבוא אתו ללימוד ב'אבות ובנים'. האבא מבקש לאפשר לילד ללמוד לבד, כי חבל שהוא יפסיד.
לא ידעו מה לענות לו, ובאו לשאול אותי. אמרתי להם, תעבירו אותו אלי, אני רוצה לשוחח עם האבא הזה ישירות.
חיברו אותו איתי ואני אומר לו: "שלום, אפשר לדעת למה הבן שלך לא רוצה ללמוד איתך?".
היהודי הזה כמעט בכה כשסיפר לי את סיפורו. מסתבר שהילד היה חולה מאוד רח"ל, ובזמן הטיפולים האבא לא עזב אותו אפילו לרגע. הוא היה צמוד אליו יומם ולילה, חיבק אותו ודאג לו, ממש ליווה אותו בלי לעזוב אותו לשנייה אחת.
ברגע שהילד החלים, הוא התחיל להתרחק מהאבא שלקח את זה מאוד קשה. הוא פנה לאנשי מקצוע והם הסבירו לו שיש מושג של 'התניה', ומאחר והילד עבר תקופה ממושכת של סבל וכאב, ובכל אותה התקופה אבא שלו היה לידו, בתת המודע שלו הוא הפנים שהאבא שלו הוא מקור לכאב, ולכן קשה לו להיות בחברתו. התרופה לזה היא הזמן כמובן, וגם יצירת חוויות חיוביות, ככל שיהיו לילד יותר חוויות חיוביות עם האבא שלו, המצב הזה יתאזן, והוא יהיה מסוגל לשהות בחברתו ואף ליהנות בחברת אביו.
אמרתי לאבא: "אל תדאג יהודי יקר, הבן שלך ילמד איתך באבות ובנים, ולא רק שהוא יסכים ללמוד, אלא שהוא יתחנן אליך שאתה תבוא ללמוד איתו…".
ביררתי את הכתובת המדויקת, ודאגתי שבכניסה לבניין שלהם יתלו מודעה מיוחדת על מבצע בסניף ה'אבות ובנים' השכונתי. בין הילדים שישתתפו בלימוד בפעם הקרובה, תוגרל מצלמה יוקרתית. הילד ראה את זה, ומשך את אבא שלו בכח שיבוא ללמוד איתו…
בכל אופן, הסיפור הזה לימד אותי דבר חשוב, ואפילו שני דברים. קודם כל, שכדי ללמוד ביחד צריך שהילד ירצה… דבר שני זה שילד שאבא שלו היה לצדו בזמן שהוא סבל ייסורים קשים ומרים, עלול לפתח ריחוק רגשי מאביו.
ועכשיו רבותי, הכל כבר ברור. הרי בני ישראל יצאו זה עתה משעבוד של 210 שנים. מי גזר עליהם את השעבוד הזה? אבא שבשמים. הוא היה לצדם ודאג להם, אבל הם חטפו בזמן הזה מכות מהמצרים, הרגו את הילדים שלהם, העבידו אותם בפרך, וכל זה היה כשקב"ה משגיח עליהם ומפקח עליהם.
גם אם הם הבינו והאמינו באמונה שלמה, שכל הזיכוך שהם עברו במצרים היה חלק מכור ההיתוך שעשה אותם לעם סגולה, אבל בתת מודע נוצר ריחוק בינם ובין אביהם שבשמים. היה צורך לתת לזמן לרפא אותו, זה לא דבר שקורה ביום אחד.
עוד יום ועוד יום, 49 ימים היו צריכים לעבור, עד שבני ישראל לא רק שהם כבר היו בעלי תשובה, לא רק שהם היו נקיים מזוהמת החטא, אלא שגם היתה להם אהבה בלב לקב"ה ולתורה שלו, וכך, כשהיתה להם אהבה לקב"ה וגעגוע אליו, הם יכלו לקבל ממנו את התורה, וכביכול ללמוד אתו ב'אבות ובנים'…
**
העניין הזה, של הרגשת קירבה ואהבה, הוא אלף בית של חינוך. אנחנו נמצאים בפסח, חג של 'והגדת לבנך', וזה הזמן לדבר על היסוד והבסיס. רבותי, ילד שלא אוהב את אבא שלו רח"ל, לא יוכל לקבל ממנו דרך חיים ותוכחת מוסר. אבא שלא מטפח בלב שלו את האהבה לילדים, אמא שלא נותנת ביטוי לאהבה שלה לילדים, איך הם יכולים לצפות שהילדים יקבלו מהם הערות ועוד יפנימו אותן, וישתדלו לציית לצעוד בדרך שהנחילו להם הוריהם?
מעשה היה באשה אחת, שבאה לפני רבינו הסטייפלער הקדוש ובפיה טענה: המגיד שיעור בישיבה של בנה, בישיבה קטנה, אינו אוהב אותו. הילד מרגיש שהמגיד שיעור לא אוהב אותו, מה עושים?
נענה הסטייפלער ואמר לאמא, שבכזה מקרה אין מנוס אלא לנקוט באחת משתי דרכים: או להוציא את הילד מהישיבה ולהעביר אותו לישיבה אחרת, שבה יהיה מגיד שיעור שכן יאהב אותו, או למצער להצמיד לבחור אברך לבבי שילמד אתו באופן פרטי, כדי שלפחות יהיה לו רבי אחד שכן אוהב אותו.
הגמרא במסכת תענית בדף ח' אומרת: "רבא אמר, אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל, בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים".
לעומת זאת, הגמרא מספרת סיפור נוסף במסכת תענית, בדף כד: רב הגיע למקום מסוים שהיה בו בצורת ולא ירדו גשמים. גזר רב תענית ציבור ובכל זאת לא ירדו גשמים, כשירד שליח ציבור לפני התיבה, ואמר 'משיב הרוח', החלה לנשב רוח חזקה, אמר 'מוריד הגשם' והחלו לרדת גשמים.
שאל רב את שליח הציבור, "מה אתה עושה? איך זכית לכך שהתפילה תהיה נשמעת באופן מיידי?"
ענה לו שליח הציבור: "אני מלמד תינוקות, ואני מלמד את הילדים העניים כמו הילדים העשירים, אותו הדבר, אין שום הבדל אצלי, למרות שההורים שלהם לא משלמים לי בכלל, או שמשלמים לי מעט מאוד ביחס להורים העשירים. ומי שאינו יכול לשלם לי בכלל, אני לא מבקש ממנו דבר ומלמד את הילד שלו בחינם".
בנוסף סיפר המלמד: "יש חפירה של דגים, בריכת דגים קטנה, ואם אחד התלמידים שלי מתרשל מעט בתלמודו, אני נותן לו דג קטן במתנה, וכך אני משחד אותו ומפייס אותו עד שהוא יבוא ללמוד".
האמת שבזמנינו אי אפשר לכאורה לקיים את החלק הראשון, כי הרי שכר הלימוד הוא קבוע ואינו ניתן על ידי ההורים, כך שבאמת אין אצלנו שום הבדל בין ילדי עניים לילדי עשירים לגבי גובה השכר שמקבל המלמד.
לכן בזמן הזה, זה הולך על הילד עצמו. בכל כיתה יש מגוון רחב של ילדים עם רמת חינניות משתנה. יש את הילדים המסכנים שיושבים בשורה האחרונה, אלו שתמיד שואלים שאלות לא לעניין, ושהמלמד מרגיש שהוא נהיה קצר רוח ברגע שהם פותחים את הפה, ויש את הילדים שיושבים בשורה הראשונה, הילדים המקסימים והחינניים, שזה פשוט תענוג לראות אותם לומדים, וכשהם שואלים שאלה העיניים של המלמד ניצתות בזיק של התלהבות…
מלמד שרוצה שהתפילה שלו תהיה נשמעת, מוזמן להתייחס לכל סוגי התלמידים באותה המידה. להשקיע גם באלו שלא זכו למנה גדושה של חן. הם לא אשמים בכך שאתה לא סובל אותם. זה תפקידו של המלמד להחדיר בלב שלו אהבה אליהם, כי בלי אהבה, הם באמת לא יצליחו בלימודים, אבל אם המלמד יאהב אותם ויתלהב מהם כמו הילדים החינניים והמקסימים – זה בוודאי יקדם אותם ויעזור להם, ומי יודע, אולי בזכות זה הם יהפכו באמת להיות ילדים מוצלחים ונושאי חן, בעיני אלוקים ואדם. הכל מונח בידיים של המלמד.
אבל יש כאן עוד נקודה, לפייס את התלמידים. לתת להם 'דג קטן' או סוכריה גדולה. לפעמים אפשר לפייס ילד עם מחמאה, מילה טובה, סיפור יפה שמספרים מפעם לפעם. זה תפקידו של המלמד, לייצר בכיתה אווירה נעימה, שהתלמידים ירגישו שאכפת לו מהם, שהוא רוצה שיהיה להם טוב. כשיהיה "רבו מסביר לו פנים", אז לא יהיה "לימודו קשה עליו כברזל!".
**
לסיום, אני רוצה לספר סיפור נורא, שאני מכיר את הנפשות הפועלות בו מקרוב, וממנו נוכל לדעת כמה גדול ועצום הכח של יהודי שרוצה ללמוד תורה.
המעשה היה בחולון. הגיע נער אחד לכולל 'בית דוד', של מרן הגאון הגדול רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של רמת אלחנן.
הילד נולד למרבה הצער בבית שבו לא שומרים תורה ומצוות, אבל הוא עצמו – חשקה נפשו בתורה, ומגיל צעיר התחיל להימשך ללימוד התורה.
הוא בא לרב זילברשטיין וביקש ממנו "ילמדנו רבינו", אני רוצה ללמוד תורה. הרב סידר לו אברך שילמד איתו שלוש פעמים בשבוע.
אביו של הנער לא אהב את ההתקרבות שלו לחרדים ולשמירת מצוות, והורה לבנו להתרחק לחלוטין מכל קשר עם אנשי הכולל. הבן התעקש והאבא התעקש גם הוא, בין השניים פרץ ויכוח נוקב, ובסופו הודיע האב לבנו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים: "אם אני תופס אותך נכנס לבית המדרש של הדתיים, אתה תחטוף ממני מה שלא חטפת כל ימי חייך…".
כנראה שהיתה לו, לבן, היכרות מוקדמת עם נחת זרועו של אביו, וידע שהאיום הזה רציני מאוד. אבל הוא לא אבה לוותר על לימוד התורה, ולכן הוא התחמק בחשאי לבית המדרש, וביקש מהנוכחים שאם רואים את אבא שלו מתקרב, שיודיעו לו, כדי שהוא יוכל להסתתר.
והנה, אשר יגור בא לו. אבא שלו החל לטפס במדרגות ולהתקרב לבית המדרש. מישהו הספיק לזהות את האבא בשנייה האחרונה והתריע בפני הבן: "אבא שלך כאן, עוד שנייה הוא נכנס".
הבן המבועת זינק ממקומו, רץ לארון הקודש והסתתר מאחורי הפרוכת…
אבל זה לא הספיק לו. מרוב פחד ובהלה הוא לא חשב בכלל על המעשים שלו, הוא פתח את דלתות ארון הקודש, והשתחל פנימה, התיישב בין שני ספרי התורה, כדי שאבא שלו לא יראה שמשהו בולט שם מאחורי הפרוכת.
כל הנוכחים עצרו את נשימתם. האבא נכנס, עשה סיבוב במקום, ראה שהבן שלו לא נמצא, והלך כלעומת שבא.
אחרי שהאבא התרחק, באו האברכים לארון הקודש ועזרו לילד המבוהל לצאת החוצה כשהוא חיוור כמו סיד ורגליו רועדות בפחד נורא.
**
אחרי אותו מעשה התעוררו כמה מהאברכים במקום, עם שאלה. האם זה לא נקרא ביזוי הקודש? ככה להיכנס לתוך ארון הקודש, להסתתר בין שני ספרי תורה? אולי צריכים לעשות יום תפילה? אולי כל מי שהיה נוכח במקום צריך לצום?
הלכו למרן הגר"י זילברשטיין, שבהזדמנות הראשונה הציג את השאלה הזאת בפני חמיו, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, כדת מה לעשות. האם יש מקום לאמירת סליחות וקבלת תענית אחרי ביזוי הקודש הזה.
נענה מרן הגרי"ש ואמר למרן הגר"י זילברשטיין: "מעכשיו, כל פעם שיבוא אליך מישהו מתושבי חולון לבקש ברכה, תעמיד אותו שם, מול ארון הקודש הזה שבו אירע המעשה, ותגיד לו שיתפלל שם ויבקש את בקשותיו.
"המקום הזה, הוא המקום הקדוש ביותר בחולון!", פסק הרב אלישיב. "מקום שבו נער יהודי מסכן את עצמו בצורה כזאת בגלל האהבה שלו לתורה, זה מקום שבו אפשר לפעול ישועות!!!"
ואכן, מרן הרב זילברשטיין שליט"א עושה כדברי חמיו, ועד היום, יהודים בחולון באים לבקש ברכה ולהתפלל במקום הקדוש הזה.
מכאן אנחנו למדים, כמה חשוב העניין שהילד או הבחור יאהבו את התורה, ואת מי שמלמד אותם. כי הלימוד מתוך אהבה ותשוקה יש לו כח עצום, וזה עיקר החובה המוטלת על ההורים, לפתח את הקשר עם הילד, כדי שכל מה שההורים מלמדים אותו, יבוא מתוך אהבה, וכך יתקבלו הדברים על לבו בסייעתא דשמיא.