אליעזר (לייזר) רוט
"והגיד לכהן לאמר" (יד, ל"ה)
"ר' יצחק היה אומר, שיש לו תלמיד מצוין, ממש מיוחד במינו: 'התלמיד שלי גמיש מאוד בזמנים, מתי שאני רוצה למסור שיעור הוא מוכן לשמוע, הוא אף פעם לא מסבך אותי עם קושיות, מעולם לא הפסיק כדי לדבר באמצע השיעור, ולעולם לא ישכח דבר מכל מה שאני מלמד אותו'…
"כשסיים להגדיר את מעלותיו של ה'תלמיד', היה ר' יצחק מצביע על מכשיר ההקלטה, ה'נגן' שלו, שהיה שומע את שיעוריו בשקיקה, וגם זוכר הכל…"
בתיאור זה על הגאון רבי יצחק ליברמן זצ"ל, פותח את השיחה ל'לקראת שבת' חברו שיבדלט"א, ר' אפרים קירזנר, מחשובי האברכים בכולל פוניבז', בו למד הרב ליברמן.
תופעה כזאת, קשה להסביר. אברך צעיר שהסתלק בגיל 31, ובכל זאת, היה פה משהו ייחודי. הסיפורים שכולם מספרים חריגים בכל קנה מידה.
"השמועות בפוניבז' אמרו, שכבר לפני כמה שנים הציעו לו להתחיל למסור 'חבורות' לקבוצות של בחורים, ובעצם להתחיל לשמש כמגיד שיעור מתחיל, כשהיעד היה לקדם אותו בהמשך למעמד של ר"מ מן המניין בישיבת פוניבז' – תפקיד השמור לאריות של ממש, תלמידי חכמים מופלגים עם גאונות עצומה וכישרון הסברה נדיר ומיוחד במינו, כי אכן, הגאון רבי יצחק ליברמן אכן ענה לכל ההגדרות הללו, ואף מעבר לכך".
ואכן, עתה מקובצים השיעורים ע"מ לפרסמם לתועלת ציבור עמלי התורה.
"זה התחיל למעשה בשיעור יומי שהוא היה מוסר לקבוצה של אברכים. הוא למד בקצב של עמוד ליום, הלימוד היה במסכתות ישיבתיות, אבל הוא היה לומד מכריכה לכריכה, את כל הדפים של אותה מסכת. כל יום עוד עמוד, חמישה ימים בשבוע, וכל עמוד היה נלמד גמרא, רש"י תוס', עם הראשונים והאחרונים וכל ה'רייד' שבסוגיא הנלמדת.
"היתה לו בהירות יוצאת דופן וכושר הסברה נפלא, ולכן יכולת להקשיב ולשמוע אותו מכניס את כל המידע הרב הזה לשיעור אחד, בלי להסתבך בכלל…
"לאחרונה פתחנו את הקלסרים שלו, וראינו דבר נפלא", מוסיף הרב קירזנר, "ראינו שר' יצחק כתב אינספור חידושי תורה, הוא כתב אלפי עמודים, ואפשר לראות שהוא כתב לפעמים עשרות עמודים בפעם אחת, בלי שום מחיקה! זה מדהים!!! זאת תופעה שאי אפשר לראות בכלל, על מרנא החתם סופר זיע"א היו אומרים דברים כאלו, שהוא כתב בלי למחוק בכלל, ור' יצחק שלנו שהיה צאצא של החתם סופר היה באותה בחינה, הוא כתב וכתב בלי למחוק כלום, דפים שלמים בכתב ברור ומסודר מאוד, והוא לא טעה בסגנון, לא הקדים מילה או איחר מילה, לא הפך את הסדר של האותיות, ולא היה צריך לעצור ולנסח מחדש את הקטע, כי הכל היה מונח אצלו בכזאת בהירות, שהוא פשוט היה כותב בשליפה, בלי שום טעות.
"אותו הדבר בשיעורים שהוא מסר, הוא לא היה צריך לחזור רגע אחורה כדי לתקן את עצמו, הכל היה מסודר להפליא. כישרון נדיר מאוד שלא רואים בכל יום.
"למעשה השיעור שלו שהיה מוסר לאברכים התפרק בתקופת הקורונה. תחילה הוא היה מוסר דרך הטלפון לקבוצה, אבל זה כבר לא היה אותו הדבר והשיעור התפרק. אבל ר' יצחק לא נכנע… הוא קנה לעצמו תלמיד חדש, מכשיר ההקלטה. הוא היה קם לפנות בוקר, ולומד בכולל 'אשמורת הבוקר' מהשעה 4:00 ואילך אז היה מכין את השיעור, ובהמשך היה מוסר אותו אל מכשיר ההקלטה, וזה לא הפריע לו להכין שיעור, כאילו הוא הולך למסור אותו בפני תלמידי חכמים מופלגים.
"עתה התברר שיש שיעורים על מסכתות שלמות, גמרא רש"י ותוס', עם כל הראשונים והאחרונים. אנחנו החברים, ידענו גם קודם שיש לו מאגר כזה, וגם היינו מבקשים ממנו לפעמים להעתיק לנו את השיעורים על מסכת פלונית בדפים מסוימים, כל אחד לפי מה שהוא רצה ללמוד וכדו'. עכשיו ריכזו הכל ומצאו שמדובר בכמות לא מבוטלת".
**
"לפני שנים", מספר הרב קירזנר, "אמר ר' יצחק לאמו תבלחט"א, שמאחר והוא התברך בכישרונות מאוד מיוחדים, הוא יודע שעל כך הוא לא יקבל שכר בשמים. 'זאת מתנה מיוחדת', הוא אמר, 'זה מה שהקב"ה נתן לי, זה לא מה שאני נתתי לו…'.
"הוא שיתף את אמא שלו בהחלטה שלו, להשקיע באופן מיוחד ב'בין אדם לחבירו', כי על זה הוא כן צריך לעבוד בעצמו, זה לא בא לו באופן טבעי כמו הכישרונות המיוחדים והזיכרון המופלא, ולכן הוא משקיע בבין אדם לחברו, כדי שלפחות על זה הוא כן יקבל שכר בשמים בבוא עת פקודתו…
"ואכן, כחבר לספסל הלימודים, קשה לי לתאר עד כמה הוא היה מיוחד במינו בענין הזה של בין אדם לחבירו.
"בעיקרון הוא היה מאוד מאוד חריף. כשהיה בא אליו אברך לדבר איתו בלימוד, הוא היה תופס בשנייה את מה שהוא מתכוון להגיד, ולא פעם עוד לפני שהאברך סיים להרצות את טענותיו כבר היתה לו פירכא מוכנה על דבריו, אבל הוא פיתח שיטות לומר את זה בצורה מאוד עדינה, עם הומור. הוא לא היה מוותר, לוחם כארי מלחמתה של תורה, אבל היה עושה את זה עם כזאת מתיקות. זה היה מדהים לראות שכל אחד שבא לדבר איתו בלימוד, היה יוצא עם חיוך רחב.
"סיפר לי אברך אחד מחברינו לכולל, שהוא היה משתדל לתלות כל בוקר את הכובע והחליפה שלו, על יד הכובע והחליפה של ר' יצחק. למה? כי הוא ידע שכשהם יגיעו שניהם יחד לקבל את הכובע והחליפה לפני מנחה או אחרי הסדר וכדו', ר' יצחק יחייך אליו חיוך רחב ויחליף איתו כמה מילים: 'זה היה מאוד חשוב לי, היחס הזה נתן לי הרבה, כי הוא היה עם כל הלב. זה לא היה סתם מן השפה ולחוץ'.
"בעבר היה בכולל אברך מבוגר, ממש יהודי ישיש שהוא תלמיד חכם גדול מאוד, אבל פער הגילאים בינו ובין שאר האברכים היה של עשרות שנים, ומטבע הדברים לא היו לו כל כך חברים.
"ר' יצחק היה משתדל לגשת אליו מדי פעם ולשוחח איתו בלימוד, לשאול אותו לדעתו על איזה ספק שהתעורר אצלו וכדו', במיוחד כדי לתת לו את ההרגשה שהדעה שלו חשובה ונשמעת.
"והנה ביום מן הימים הפסיק אותו יהודי לבוא אל הכולל. הוא התבגר מאוד, ההליכה נעשתה קשה עליו, היה לו גם קשה להתרכז בלימוד, הוא נשאר בבית ולמד לימודים קלים יותר.
"ר' יצחק לא היה רגוע. הוא אמר שאם אותו תלמיד חכם מבוגר היה מקבל יחס טוב יותר בכולל, סביר להניח שהוא היה ממשיך לבוא למרות הקושי. פשוט אין לו חברה, כמעט לא מדברים איתו וגם קשה לו מאוד לבוא, אז הוא נשאר בבית.
"הלך ר' יצחק ויצר קשר עם נכדו של אותו תלמיד חכם מבוגר, וביקש שיגיד לו מתי כדאי לבוא לבקר את הסבא. הנכד לא התלהב: 'סבא שלי כבר לא כל כך מרוכז, הוא לא יבין מה אתה רוצה ממנו, הוא שוכח הרבה… זה לא אותו דבר כמו שהוא היה עד לפני כמה שבועות'.
"חשב ר' יצחק וטיכס עצה. הוא זכר שאותו יהודי מבוגר חיבר ספר על סוגיות בעיון לפני שנים רבות, הלך לכמה בתי כנסת וחיפש את הספר עד שמצא אותו, למד כמה סימנים מתוך הספר, וצרב אותו בזיכרונו המיוחד, ולאחר מכן עלה לאותו תלמיד חכם מבוגר, ודיבר איתו על הסוגיות האלו, כשהוא מפלפל איתו על מה שהוא עצמו כתב, כמובן שבסוגיות אלו היה הת"ח המבוגר בעניינים, כי הוא השקיע בהן את כל כוחותיו לפני שנים רבות, וכך היה ר' יצחק מחיה את נפשו, ונותן לו את ההרגשה שהוא עדיין בכושר ובצלילות הדעת הנצרכת כדי לפלפל בסוגיות ברוחב דעת ולהעמיק בסברא…".
**
הרב קירזנר רוצה להמחיש לנו עד כמה היה זכרונו של הרב יצחק ליברמן מיוחד במינו: "כולנו היינו משתמשים בו בתור 'מכשיר הקלטה אנושי', הוא מספר. לא פעם קורה שתוך כדי לימוד עולה לך איזה רעיון יפה, ווארט נחמד, הגדרה מעניינת, חילוק ששווה להעמיק בו, אבל אתה יודע שאם לא תכתוב את הדברים, הם יישכחו בתוך זמן קצר מאוד.
"מצד שני, לא כל אחד התברך בעט מהיר, ולפעמים צריך להשקיע זמן כדי לכתוב… לנו היה פיתרון נפלא. כשהיה לי איזה ווארט חזק ולא היה לי זמן לכתוב אותו, הייתי אורב לר' יצחק כשהוא קם מהגמרא ואומר לו: 'אתה שומע, עלה בדעתי לומר כך וכך'.
"באותו רגע, ידעתי שהווארט שלי שמור בזיכרון שלו. אחרי שנתיים או שלוש שנים יכולתי לבוא אליו, ולומר לו: 'תגיד, אתה זוכר שפעם אמרתי לך איזה ווארט בעניין פלוני, מה היתה השאלה ששאלתי אז, אני לא מצליח להיזכר…', והוא מיד היה שולף, 'נו בטח, אתה שאלת אותי כך וכך, וגם יישבת את זה מאוד יפה עם התוס' ההוא בבא מציעא…'".
…
"בתקופה האחרונה, כשחלה, הרופאים רצו לעשות לו טיפול מיוחד, אבל הוא ביקש מאוד להימנע מכ,ך כי אמרו לו שהטיפול יכול לפגום מעט בזיכרון.
"תחילה הרופאים לא התווכחו איתו כי הטיפול לא היה מאוד דחוף לדעתם, והם גם הבינו שמדובר באדם עם זיכרון יוצא דופן. הרופאים עצמם היו מכנים אותו 'הגאון', כך היו קוראים לו במחלקה. 'כבר לקחת בדיקת דם מהגאון? דאגתם לוודא שהגאון יהיה בצום מחר בבוקר?'.
"אבל כשהתחילו להבין שכנראה לא יהיה מנוס, הגיעו הרופאים הבכירים וניסו לשכנע אותו. הוא לא התנגד באופן גורף כמובן, כי הוא הבין שאם אין ברירה אז אין ברירה, אבל הוא כן ניסה לדחות את הקץ, ואם לא בטוח במיליון אחוז שחייבים, אז עדיף לחכות וכדו'…
"אמרו לו הרופאים, 'ממה אתה כל כך חושש? זה לא שהטיפול מוחק את הזיכרון כולו. זה עלול רק לגרום לפגיעה בדקי דקות… לא משהו כזה משמעותי…'.
"נענה ר' יצחק ואמר… 'מזה אני חי!!! מההגדרות הדקות הללו, מהדיוק המוחלט ב'קוצו של יוד', כל החיים שלי מבוססים על זה. אם הזיכרון שלי וחדות המחשבה ייפגמו, זה יהיה עבורי נזק עצום!'.
"נענו הפרופסורים בהערכה ואמרו… 'אתה אכן צודק, אנחנו מבינים אותך'".
**
"אבל למרות הזיכרון המיוחד במינו, למרות שהוא בא מבית מאוד מיוחד, אביו הוא הגאון רבי יוסף ליברמן שליט"א, רב קהילת 'בית תפילה' בקריית הרצוג, וחמיו הוא הגאון רבי חנניה שיף שליט"א, מראשי ישיבת גרודנא בבאר יעקב, ובנוסף, הוא עצמו גדל כל ימיו בין החכמים והיה לומד בחברותא עם הגאון הגדול רבי דוד פיינשטיין שליט"א, והיה בקשר קרוב מאוד עם הגאון רבי אריה לייב שפירא שליט"א ושאר גדולי תורה, הוא לא זלזל באף חידוש ששמע מפיהם של אנשים אחרים, שלכאורה לא התקרבו לכישרונות שלו ולשכל החריף והחד שלו.
"הוא היה יושב בהיכל הישיבה בפוניבז', ורואה בחור שניגש לשוחח עם אחד מראשי הישיבה, אם רק היה נדמה לו שאולי היה שם איזה חידוש מעניין מפי ראש הישיבה, הוא היה רץ לאותו בחור מיד לאחר מכן ומתחקר אותו: 'מה אמרת?מה הוא אמר לך?' אם הוא היה שומע איזה 'קנייטש' חדש בסוגיא, לא היה מאושר ממנו. היא לו צימאון אדיר לתורה, וכל דבר חדש שהתחדש לו שימח אותו מאוד.
"לא זו בלבד, הגאון רבי אריה לייב הכהן שפירא מספר, שאת כל הספרים שהוציא בשנים האחרונות, לא הוציא מבלי שרבי יצחק יעבור עליהם קודם לכן ויעיר את הערותיו. מספר רבי אריה לייב שעוד בצעירותו של ר' יצחק, כשלמד בישיבת פוניבז' לצעירים, היו הבחורים רוקדים בשמחת תורה בלי כובעים וחליפות כמו שמקובל ברוב הישיבות הליטאיות, אבל ר' יצחק עצמו כן לבש כובע וחליפה. שאל אותו המשגיח רבי אריה לייב מאי האי? למה הוא משנה מהמנהג, והשיב לו ר' יצחק שהרי כל הריקוד הזה בא כדי לכבד את התורה, ואם כך הוא סבור שכשהריקוד יהיה עם כובע וחליפה, עם לבוש מכובד, יהיה זה כבוד גדול יותר לתורה…
"זה היה סיפור שאירע בישיבה קטנה, אבל זה אפיין מאוד את האישיות שלו. הוא לא רק זכר המון והבין כל דבר במהירות ולעומק, אלא שהוא גם אהב את התורה בכל לבו, הוא היה צמא לתורה בלב לבו, והוא כיבד את התורה בכל כוחו.
"ולסיום אני רק אסיים במשפט אחד של רבינו יונה, שהיה שגור מאוד על לשונו של רבי יצחק זצ"ל, ונקיים בו 'דבריהם הם הם זכרונם', וכך היה אומר בכל עת מצוא את הלשון של רבינו יונה: 'חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו, ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חברו – אם דל ואם עשיר'…".