הגמרא אומרת: "אמר רב הונא: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו. הותרה לו סלקא דעתך? אלא אימא נעשית לו כהיתר". כאשר אדם עובר עבירה פעם ראשונה, הוא מרגיש שהוא עשה דבר נורא ואיום, וכאילו השמים 'נופלים עליו'. בפעם השניה התחושה הזאת נחלשת, ואילו בפעם השלישית הוא כבר לא חש מאומה, עד שהעבירה 'נעשית לו כהיתר'.
שאל רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל: חז"ל הרי אומרים ש"רשעים מלאים חרטות" אם הרשע לאחר שעבר עבירה כמה פעמים נעשית לו כהיתר, הרי לא צריכה להיות לו יותר חרטה, ומדוע רשעים מלאים חרטות?
השיב רבי איסר זלמן: עלינו לדעת כי גם החרטה של הרשעים נובעת מהיצר הרע. היצר הרע דוחף את הרשעים לעשות עבירה, אבל הוא יודע כי בפעם הבאה, כאשר האדם מתרגל לעבירה, היא תהיה עם פחות רגש, עם פחות טעם. כדי שיהיה לו טעם גם בעבירה הבאה, הוא גורם לכך שהם יתחרטו על העבירה הראשונה, וכך יהיה 'הפסק' בין עבירה לעבירה, וכאשר הם יעשו את העבירה פעם נוספת, שוב יהיה להם טעם והנאה בעבירה, ה' ירחם.
ואם זה נכון לגבי עבירות – זה נכון גם לגבי מצוות. כאשר עושה אדם מצוה ושונה בה, תחושת ההנאה מקיום המצוה נשחקת וכאן אין את היצר הרע שיסייע לו לחוש הנאה גם בפעם הבאה, לכן זו חובת האדם לחדש את הרגשות ולרענן את תחושת רוממות הרוח מקיום המצוות.
סיפרו על חתונה, שבמהלכה קם איזה בדחן והחל לעשות חיקויים של כל מיני אנשים והציבור צחק ונהנה. הרבי מסאטמר ישב אף הוא בחתונה, והבדחן שאל אותו האם הוא מרשה לו לחקות גם אותו. הרבי נתן לו את הרשות כדי לשמח את הציבור והבדחן החל לחקות את הרבי, כיצד הוא מברך, איך הוא שר וכיצד הוא אומר דברי התורה שלו.
הציבור התמוגג מהנאה, והנה מבחין הבדחן שהרבי מסאטמר מתחיל לבכות. חלשה דעתו שמא הוא פגע ברבי הקדוש והוא מקפיד עליו. הפסיק הבדחן את החיקוי וניגש לרבי בדחילו ורחימו לבקש מחילה.
אומר לו הרבי: "הרי אני הרשיתי לך לחקות אותי ואתה יכול להמשיך בלב שקט".
"אם כך", שאל הבדחן, "מדוע הרבי בוכה?"
אמר לו הרבי: "כאשר שמעתי אותך מחקה אותי, התחלתי להרהר בלבי: אולי גם אני מחקה את עצמי? אולי בתחילה התפללתי ברגש, למדתי בהתלהבות, ועתה כאשר אני מתפלל ברגש, זה לא באמת מתוך תחושה אמתית, אלא אני פשוט מחקה את עצמי כיצד התפללתי בעבר, ועל דא קא בכינא"…
(מתוך דורש טוב ויקרא)