איש עסקים בשם יעקב, שגר בשוויץ. היה מתפלל בקביעות בבית כנסת בו נהג להתפלל גם יהודי בשם דוד. לדוד לא היו ילדים מזה 12 שנה, אך הדבר לא ייאש אותו מלהתפלל ולבקש בבכיות מה' את אשר חשקה נפשו – ילדים. כך בכל יום ויום היה פוגש יעקב את דוד בביה"כ ומשתומם כמה יכול יהודי זה להמשיך לבכות ולהתחנן לה'? וכי לא הבין כבר שאפסו הסיכויים?
באחד הימים 'נשבר' לו מהמחזה הנשנה כבכל יום, והוא החליט לעשות דבר בנידון. הוא ניגש בנימוס לדוד ואמר: "כואב לי עליך שאתה ככה בוכה בכל יום מחדש, אני ממש מרחם עליך. אני חושב שאם עברו כבר 12 שנה ואחרי כאלו בכיות כמו שלך לא קרה כלום, אז גם לא ישתנה כלום בעתיד. אפסו הסיכויים. אני ממליץ לך בחום להמשיך הלאה בחיים ולרדת מהנושא הזה …" דוד שמע את הדברים וחרה לו מאוד. הוא מיד הגיב: "גם אם מיליון אנשים יגידו לי לחדול מלבכות ולהתפלל לא אפסיק, כי אני בטוח שיש מישהו למעלה ששומע את התפילות שלי…"
כשחזר יעקב הביתה, סיפר לאשתו את אשר המליץ לאותו דוד לעשות ואת אשר ענה לו. אשתו מיד הוכיחה אותו: " אתה לא מתבייש? הוא נותן את נשמתו והוא כולו חדור תקווה ואתה מלגלג עליו? "לא לגלגתי" אמר יעקב "פשוט לא יכולתי כבר לראות אותו במצב הזה, אדם מבוגר שבוכה ככה בכל יום, בינינו כבר אין לו כל סיכוי לילדים" אשתו כעסה על דבריו מאוד, והוא כדי לפייסה אמר: " זה לא שאני לא מאמין בתפילות, אבל במקרה שלו אני בהחלט סבור שאפסו הסיכויים , ואני מוכן לעשות אתך עסקה, נכון שאת כל הזמן מבקשת שאלמד תורה? אז אני מוכן לנדור, שאם יהיו לו ילדים, אני עוזב את כל העסקים שלי כאן בשוויץ ועולה לארץ ישראל כדי להיות אברך בכולל".
הדברים שאמר התגלגלו מפה לאוזן והגיעו גם לאוזניו של דוד שהמשיך להתפלל בבכיות ותחנונים. כעבור שנה התעברה אשתו וההתרגשות הייתה רבה. דוד הרים טל' ליעקב כדי לבשר לו את הבשורה וכדי להזכיר לו את הנדר שנדר. יעקב שמח מאוד בשמחתו של דוד אך לא דאג כלל מהשבועה כי סבר בליבו כי כל רב יוכל להתיר לו את נדרו ללא כל בעיה. הרי לא הגיוני שאיש עסקים מצליח כמותו, יעזוב עסקים חובקי עולם ויעלה לא"י להיות אברך בכולל. הוא הלך לרב שהכיר ולהפתעתו הרב לא הסכים להתיר לו את הנדר ואמר שהוא חייב לעמוד בנדרו. הוא לא התייאש והלך לרב אחר, וממנו לעוד כמה רבנים שלהפתעתו הרבה כולם נתנו לו את אותה התשובה – כי עליו לקיים את נדרו. התגנבה לליבו מעט דאגה והוא החליט לקחת טיסה לישראל ולגשת לרב קנייבסקי. כשהגיע לרב סיפר לו את השתלשלות הדברים והרב השיב שהוא מצטער, אך אין להשיב נדר שכזה. הוא הסביר ליעקב, שאותו דוד התפלל מעומק ליבו והיה חסר כמו שאומרים "גרוש ללירה" בשביל שתפילתו תתקבל. אך אתה בנדרך, הפכת את הקערה ובשמיים הוחלט לתת לו את מבוקשו. כי אם אדם מוכן ל'שבור' את טבעו ולעשות משהו שלא היה רגיל לעשות, כמו שאתה נדרת, אז גם בשמיים מוכנים לשבור את הטבע ולהעניק ילד לזוג מבוגר חשוך ילדים שאפסו סיכוייו. אז בוודאי שאי אפשר להתיר נדר שהיווה את הבסיס לישועה של הזוג. ההקרבה הזו שלך, הוסיף הרב, היא שהביאה לתפנית ואם חלילה לא תקיים את נדרך, משמיים לא יקיימו חלילה את הישועה ואולי המתנה תחזור לשמיים חס ושלום!
יעקב הבין שאין לו ברירה, שאם לא יקיים את חלקו בנדר יבואו אסונות עליו ועל הזוג. בינתיים נולד הבן בשעה טובה, ובברית המילה יעקב נטל את רשות הדיבור ואמר:" אני מוריד את הכובע בפני מסירות הנפש של האבא – דוד, על שלא התייאש גם לאחר שנים רבות של תחנונים ובכיות, מוריד את הכובע בפני העקביות הנחושה שלו ובעיקר כוח האמונה שלו! ואני מודיע בזאת, כי אני ואשתי עושים עלייה לארץ הקודש ואני עוזב את כל העסקים והולך להיות אברך בכולל. דעו לכם: כוח התפילה זה דבר עצום. תפילות אינן חוזרות ריקם, רק שלעיתים מחכים בשמיים שמישהו ישבור את טבעו וישנה מעשה בראשית בהרגליו, כדי שיתקבלו המשאלות"
(קול ברמה, עלון 347)