מאוצרותיו של הגאון רבי אלעזר טורק שליט"א
בכל ספרי הקדמונים, ראשונים ואחרונים, מוצאים אנו התייחסות חמורה ביותר לענין מאכלות אסורות, ותמצית דבריהם אחת היא – כי המאכלות המגועלות החודרות לתוך גופו של האדם גורמות לו לקלקול רוחני בלתי הפיך; הן מעוותות את מידותיו, סותמות את צינורות השפע הרוחניים שלו, וגורמות לו לאבד את התשוקה ואש ההתלהבות בתורה ועבודת השם.
נוראים הם דברי ה'אור החיים' הקדוש:
"ואולי, שבא הכתוב להודיע כי האוכל מהשרצים תעשה נפשו עצמה שרץ, והוא אומרו 'אל תשקצו את נפשותיכם', פירוש לא תעשו נפשותיכם שקץ ובמה בכל השרץ השורץ על הארץ כשתאכלו אותה… ואומרו ולא תטמאו בהם אולי שיכוין לומר שצריכין ישראל להזהר לבל יכנסו לפיהם אפילו בהיסח הדעת, כי ההפרש שבין השוגג למזיד במציאות זה כשוגג כמזיד, כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת, אלא שישתנה הפגם במעשה מזיד תעשה נפשו שקץ ובשוגג תטמא נפשו ותטמטם, והוא אומרו ולא תטמאו ונטמתם בם".
ומסיים שם ה'אור החיים' הקדוש: "וצריך האדם ליזהר בתוספת זהירות וזריזות בכל דבר אשר יכנס בגדר ספק שיקוץ זה, ומה גם בזמנים אלו שנזהם האויר והארצות כולן יחד ואין לך גידולי קרקע שאין בהם מהשיקוץ שומר נפשו ישמור את הדבר".
נורא ואיום! בענין מאכלות אסורות אין חילוק בין שוגג למזיד, "כי התיעוב יעשה מעשהו בנפש אדם אפילו בהיסח הדעת".
לפעמים אנו רואים אדם שאמנם רחוק משמירת תורה ומצוות אך על פניו נראה נורמטיבי, נינוח ומיושב. אך לפתע כשפוגעים בכבודו או במעמדו, או כאשר פורץ סכסוך או קטטה עם האחר הוא מאבד את עצמו לדעת ונוהג כחדל אישים וכחסר מצפון, מתאכזר ופוגע בשני ללא רחם, עד שרואה את לחלוחית חיותו האחרונה פורחת ממנו.
ואנו עומדים ותמהים; כיצד מסוגל אדם נורמלי לאבד את רגשותיו ולנהוג כלפי האחר בכזו רשעות ואכזריות מחרידה?
במקרים רבים, ניתן להצביע כמעט בוודאות על דברי ה'אור החיים' הקדוש, כתשובה ברורה על פשר התופעה; מי שנפשו נטמאה במאכלות אסורות הוא נהפך מאדם לשרץ! הוא רק נותר בצורת אדם, אך למעשה הוא שרץ! וכמו ששרץ אטום ומאובן ואינו מפתח שום רגש חיובי כלפי האחר, כך גם נפשו של האוכל שרצים נעשית אטומה ומאובנת.
הדברים מפורשים בזוהר הקדוש (פרשת משפטים) כי על ידי המאכלות אסורות מסתלק צלם אלוקים מהאדם. לכן אין זה פלא שהוא נוהג כבהמה ובחוסר אנושיות, כי סר צלם האלוקים מעליו, וכבר אין מותר בינו לבין בהמה.
בספר 'עקדת יצחק' לרבינו יצחק עראמה זצ"ל, מגדולי הדור לפני כשש מאות שנים, כתב: "כי הם מתועבים ומשקיצים ומזיקים אל הנפש המשכלת, ומולידים בה האטימות ורוע המזג וקלקול התאוות אשר מהם תתהוה רוח הטומאה המטמא הדעות והמעשים, ומגרש רוח הטהרה והקדושה ממנה".
כידוע מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, חיבר חיבור נשגב בשם 'נדחי ישראל', שנועד עבור חיילים יהודים שאולצו להתגייס בעל כרחם לצבא, בו הוא מזרזם על שמירת התורה והמצוות גם במצבי אילוץ קשים אליהם נקלעו. שם (פרק כח) הוא מעורר על דבר מאכלות אסורות, וכותב כי גם אם לאותו אדם שאכל מאכלות אסורות יש לו זכויות אחרות מלימוד התורה ושאר מעשים טובים – ובגללם יהיה זכאי לקום לתחיית המתים לעתיד לבוא, הרי יהיה מסכן ואומלל, ואין לשער ולתאר את גודל צרות הנפש שיהיו לו.
כי בעת תחיית המתים הקדוש ברוך הוא ימגר את הרע מן העולם, לכן גופו של אותו אדם לא יוכל להתקיים ולחיות עד שישאבו ממנו את כל חלקי הבשר והאברים הגידין והעור שניזונו מהמאכלות האסורות, ויאלץ להיות מחותך אברים חלקים מכל אבר ואבר היכן שנספגו אותן המאכלות, ולדבריו אי אפשר לתאר את גודל היסורים והצער שיהיה לו מכך.
מדוע סירב המשגיח לטעום מהחלב האמריקאי
לאחר המלחמה, התגורר המשגיח הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל מספר שנים בארצות הברית, שם שימש כמשגיח בישיבת מיר עד שעלה לארץ ישראל בשנת תש"ט. מורי ורבי הגאון המופלא רבי ישראל זאב גוסטמאן זצ"ל, ראש ישיבת 'נצח ישראל' רמיילעס, זכה באותם שנים להסתופף בצילו ולקבל ממנו רבות בתורה, בחכמה ומוסר.
פעם שמעתי מפיו סיפור נפלא על זהירותו הגדולה של המשגיח בענין כשרות המאכלות בארצות הברית. כה הוא סיפר:
באחד הימים הייתי בבית המשגיח כשלפתע נכנס רופאו האישי, ופגש בי כשאני ממתין למשגיח בחדר החיצון. הוא פנה אלי ושאל: "האתה תלמידו של הרב?!", וכשהשבתי בחיוב השיח את דאגתו באוזני: "אני מאוד מודאג מסירובו של הרב לאכול בשר ולשתות חלב כאן באמריקה, חוששני כי הוא יחלש בעקבות זאת. גופו הדל והצנום מוכרח לאוכל בריא ומזין לצורך קיומו, וסירובו לאכול גובל בפיקוח נפש של ממש".
פניתי למשגיח לנסות ולהבין את פשר סירובו: "ילמדנו רבנו", שאלתי ביראת הכבוד. "לגבי בשר עוד מובן מדוע המשגיח מסרב לאכול כאן באמריקה, כי אינו רוצה להסתמך על שחיטה בלתי מוכרת. אולם מדוע יסרב לשתות חלב, הרי המחלבה המקומית מנוהלת על ידי אדם חרדי מוכר ביראת שמים שלו ומוחזק בכשרותו? וכי אלו בעיות הלכתיות עלולות להיווצר בחלב?"
המשגיח השיב: "האמת, כי היות ומנהל המחלבה מוחזק כאיש כשר הרי שמלכתחילה הייתי שותה מחלב הנוצר במחלבתו הפרטית. אולם נקודה אחת לא מוצאת חן בעיני, מדוע מערכת הכשרות של הרבי מסאטמאר [בעל ה'דברי יואל' זצ"ל] מעניקה למחלבה שלו הכשר? מה צורך יש בהכשר, הרי בין כך היא מנוהלת על ידי אדם חרדי כשר? אלא חוששני שהיות והתעוררו שם חששות ושאלות שונות בעבר, לכן ראה הרבי מסאטמאר צורך להעמיד משגיחים מטעמו במחלבה, ובשל כך איני מעוניין לשתות מחלב שנוצר שם".
יצאתי מבית המשגיח ופניתי מיד אל מעונו של הרבי מסאטמאר לברר את פשר הענין. הרבי חייך והשיב לי בחדות לשון: "כמדומה שבעל המחלבה מוחזק כצדיק וכשר, אף יותר ממשגיחי הכשרות הממונים להשגיח עליו מטעמנו".
"אם כן, מדוע המחלבה זקוקה להכשר?" – הוספתי לשאול, והרבי השיב: "פשוט מאוד, משיקולי מסחר העדיף הבעלים לפנות אלינו ולבקש הכשר. הוא סבור שכאשר יהיה גוף כשרות המפקח על המחלבה ותעניק לו הכשר היא תצליח למכור ולשווק כמויות גדולות פי כמה וכמה מבלי הכשר. אך אין זה חלילה בגלל חששות כשרות כאלו ואחרים, שבגללן ראינו צורך להעניק לה כשרות".
את הדברים כהוויתן כפי ששמעתי מפי הרבי מסאטמאר, מסרתי למשגיח. אך הוא נשאר עיקש בסירובו, ולא קיבל את הדברים.
שאלתי אז את המשגיח: "הרי לדברי הרופא זה ענין של פיקוח נפש, ומדוע שהמשגיח לא ירד בעצמו אל המחלבה, להביט בנעשה שם ולהיווכח בעיניו ברמת הכשרות ואופיו?".
המשגיח הזדעק למשמע הדברים: "וכי שווה בשביל מעט חלב להסתובב בחוצות אמריקה הטמאה? להיכשל בראיות אסורות?! להתגשם מהאוויר הטרף של אמריקה?!".
הרב גוסטמאן ציין, כי אצל היראים והחרדים באירופה היתה תמיד חרדה מטומאת אמריקה, בה נשבה רוח עזה של רדיפת ממון ומותרות, והיו מתבטאים בהלצה: "אפילו האבנים של אמריקה טריפות הן!". המשגיח אף הוא היה חרד כל העת שמא חלילה יושפע מהאוירה המופקרת השוררת באמריקה ויתגשם ממנה, לפי מושגיו העילאיים של המשגיח.
אך בגלל נחיצות הדבר, ממשיך הרב גוסטמאן בסיפורו, לא הרפתי. הצעתי לו ללכת בעינים עצומות עד למחלבה, כשאני יוביל אותו בידו, והמשגיח נענה להצעה בחיוב.
כשבאנו למחלבה הביט המשגיח בכל פינה ופינה בדייקנות; שוחח עם בעל המחלבה, עם הפועלים, עם משגיחי הכשרות, כשבסופו של דבר השתכנע כי אכן החלב נוצר ומעובד בתכלית הכשרות וללא חששות, ומאז היה מוכן לשתות חלב מידי יום ביומו.
כעבור תקופה, ממשיך הרב גוסטמאן בסיפורו, שוב פגשתי את הרופא, והלה אמר לי בדרך הלצה: "איני יודע אם אתה בן עולם הבא או לא, אולם בטוחני כי על דבר זה שהצלחת לשכנע את הרב לשתות חלב מגיע לך עולם הבא…". אני עניתי לרופא באותו מטבע לשון, על משקל דבריו: "איני יודע אם אתה פוסק או לא, אבל פסק זה שפסקת שמגיע לי עולם הבא אני מקבל…".
מהמשגיח נוכל ללמוד עד היכן אמורים לדקדק בזהירות ושמירה מעולה בכל ספק כשרות, ובכל נדנוד חשש, לפני שמכניסים מאכל לפה.
(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')