היתה מאפיה מסויימת בירושלים שלא הסכימה לשנות את המשקל. הם עוררו רעש, והחליטו לבוא לבי"ד ולהביא עמהם ת"ח שיסביר שאפשר להקל. כשהם הגיעו ומו"ח זצ"ל ראה שהם רוצים לשנות את מה שהנהיגו, הוא קם מלא קומתו וצעק: "גנבים! משקלות זה איסור דאורייתא, וזה חיוב של בי"ד לפקח על המשקלות ולא משנה מי יבוא!"
על אהבת התורה העצומה והמסירות לכלל הציבור, של ראב"ד ירושלים הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצוק"ל
"ולהורות את בני ישראל" (י', י"א)
למעלה מעשרים שנה חלפו מפטירתו של הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצוק"ל ראב"ד ירושלים. כל חייו דבק בהתמדה בלימוד התורה: מנעוריו שקד על תלמודו מתוך הדחק, ועד לימיו האחרונים כשהוא מסובל בייסורים לא פסק פומיה מגירסא. נועדנו עם חתנו יבלח"ט הגאון רבי משה ברוורמן שליט"א, ראש ישיבת 'מאה שערים', לשיחה מרתקת: על הלימוד בהתמדה מתוך עוני ומתוך ייסורים נוראים, אהבת התורה העצומה, המסירות לכלל הציבור, והזהירות המופלגת בבין אדם לחבירו.
הגר"מ ברוורמן פותח ומספר על התמדתו העצומה של רבי ישראל יעקב: ההתמדה שלו – לא ידעה גבולות. לא זכור לנו במשפחה שהיה אי פעם ששכב לישון באמצע היום. פעם אחת נזרקה שאלה תחת אחד השיחים האם זכור למאן דהוא מבין יוצאי חלציו, שהאבא שכב לישון באמצע היום. גיסי הג"ר אהרן שליט"א נזכר שבתקופה שלא היה להם בבית גנרטור, והיו משתמשים בנרות כדי להאיר את החדר, ובשבת אחה"צ לאחר שסיים לאכול סעודה שלישית, נשאר זמן של כעשרים דקות עד תפילת ערבית, אך אי אפשר היה ללמוד מפני החושך ששרר כבר, או אז שכב האבא לנוח על מנת שיוכל ללמוד בלילה עוד כמה שעות.
אחד החברותות שלו סיפר שפעם שמע ממנו ברגע של גילוי לב על העניות הנוראה שהיתה מנת חלקו: "בצעירותי הייתי יוצא מהבית בלי לאכול כלום בבוקר, בזמנים שהיה קצת שפע, הייתי לוקח עמי שתי פרוסות לחם וחצי תפוז כדי לשבור את רעבוני, אבל ברוב הזמן גם אלה לא היו, וישבתי ולמדתי שמונה עשרה שעות ברציפות ללא אכיל. ובסיומם של שמונה עשרה שעות יגיעה אלו, עדיין אל ידעתי אם בבואי לביתי אמצא מאכל כלשהו לסעוד את לבי…"
קרה כמה פעמים שלא היה לו כסף לשלם את דמי השכירות עבור הדירה הקטנה שבה התגורר, ולכן עבר דירה למחסן שהתשלום עבורו היה נמוך יותר. אך כשרצו להכניס את הרהיטים מהדירה הקודמת, לא היה די מקום להכל, ובלית ברירה הניחו את הכיסאות על גבי הארון. כל זה לא הפריע להתמדתו ועסקו בתורה יומם ולילה. הדחקות האיומה לא גרעה מאומה משקידתו.
משקולות בחנויות לממכר מאפים
בשנים האחרונות התעוררה שאלה לגבי משקולות בחנויות לממכר מאפים וכדו'. היו חנויות שבהן נהגו לשקול את המאפים עם הקרטון. מו"ח סבר שיש בזה איסור דאורייתא, שהרי לא צריך לשלם אלא עבור המזונות ולא עבור הקרטון, וממילא מוטלת חובה על בי"ד לתקן את הענין ולדאוג לכך שהמשקל לא יכלול את הקרטון. הוא עמד ועורר על זה כארי וללא משוא פנים, ואף כשהגיע ת"ח אחד לבי"ד ורצה לדון בזה להתיר, מו"ח זעק במר לבו: הרי זה גזל דאורייתא!
היתה מאפיה מסויימת בירושלים שלא הסכימה לשנות את המשקל. הם עוררו רעש, והחליטו לבוא לבי"ד ולהביא עמהם ת"ח שיסביר שאפשר להקל. כשהם הגיעו ומו"ח זצ"ל ראה שהם רוצים לשנות את מה שהנהיגו הוא קם מלא קומתו וצעק: "גנבים! משקלות זה איסור דאורייתא, וזה חיוב של בי"ד לפקח על המשקלות ולא משנה מי יבוא!". כמובן שהם חזרו בהם והסכימו לתקן את הענין.
ועם שידע להיות תקיף כשהיה בזה צורך, היה עניו ורך כקנה: לפני כארבעים שנה היה נוסע באוטובוס מביתו לישיבה. אנשים היו קמים בפניו, אך הוא לא נתן לקום בפניו. אדרבא, שהילדים והבחורים ישבו, והוא יעמוד, וכי במה הוא שונה מאחרים… פלא! רבו מרן הרא"ז מלר זצוק"ל היה קם מלוא קומתו לפניו, אבל בחור היושב באוטובוס – אסור לו לקחת את מקומו…
בדרשות בשבת שובה ושבת הגדול, היה מדבר ותובע מאוד שלא לפגוע ח"ו בשני. זכורני בצעירותי שישבתי אצלו ודיברנו בענין ציבורי מסויים שהתרחש באותה תקופה, והתבטאתי באופן חריף מידי. הוא אמר לי: 'דע לך, שצריך להזהר מאוד בעניינים אלו. כשמסתכל אני ארבעים שנה לאחור אני רואה שמי שפגע בשני לא נוקה!' כמעט שלא היתה אצלו דרשה שלא עורר בה על מצוות שבין אדם לחברו, על ותרנות על נתינה לזולת, לאהוב את השני, לעשות עבור השני.
הוא עצמו היה דוגמא חיה לכך: בכל ערב שבת היה מכין דוד מלא מים, למרות שלא היה לו צורך אלא לכמה כוסות. וטעמו היה שמא אחד מן השכנים יצטרך מים חמים.
ביקש ממני הרב שאקח את הטלפון לכמה דקות
אחד המקורבים אליו סיפר: "באחד הימים ישבתי אצלו בבית, והגיע טלפון מחו"ל ממשפחה שבורה מאוד, שיש להם חולי ומכאוב, בעיות בשלום בית ועוד. הם היו מתקשרים לרב, והוא היה מדבר עמם ומעודד את רוחם. באותה פעם, הרב דיבר עם האשה בטלפון, שמע את דבריה ועודד את רוחה. באמצע השיחה, ביקש ממני הרב שאקח את הטלפון לכמה דקות, ואז הרב פרץ בבכי עד שהתקשה להרגע. כשנרגע, לקח את הטלפון והמשיך לדבר עם אותה אשה ולעודד אותה.
"אח"כ הסביר את מעשיו: 'הרי אשה זו מתקשרת כדי לקבל דברי חיזוק ועידוד, ואם תשמע את בכייתו הרי זה ישבור את לבה. לכן ביקש ממני שאדבר עמה כמה דקות'".
סיפר לי פעם הגאון רבי יונה טורצ'ין זצ"ל: פעם הוא נכנס למו"ח בערב חג הסוכות עם אתרוגים והנה הוא רואה שבחדרו של הרב יושבת לה אשה קשת יום, ממררת בבכי ומתנה את צרותיה, והרב לעומתה יושב על מקומו כשעיניו זולגות דמעות, והוא בוכה עמה ואומר לה דברי חיזוק ועידוד. כשיצאה אותה אשה, נכנס רב יונה עם האתרוגים. האתרוגים נרטבו מהדמעות. 'נתן עיניו ולבו על צרתן של ישראל'.
"זכורני לפני כחמישים שנה נכנס ואליו, וביקשנו ממנו שיבוא לומר שיעור בישיבת בין הזמנים. הוא דחה אותנו באמרו שאין לו זמן לזה, ובקושי יש לו זמן ללמוד. אחה"צ שמעתי שהלך לביתו של יהודי בעל תשובה כדי לסייע לו בביעור ספריו שאינם כשרים ומעשה שהיה כך היה: נכנס אליו בעל תשובה ושאלה בפיו: 'הנה עתה חזרתי לחיק אבי שבשמים, וישנם תחת ידי הרבה ספרים, ואיני יודע איזה ספרים מותר להחזיק ואיזה אסור'. הרב ענה לו שהוא יבוא לביתו ויבדוק את ספריו וכך הוה. הזמן היה יקר אצלו מאוד, ואפילו לומר שיעור לא מצא זמן פנוי, כי הרי אפשר על ידי אחרים, ואת אותו זמן יקר היה מקריב עבור אחרים – לקשי יום ושבורי לב".
הגיעו לשם כמה סופרי סת"ם
אברך אחד סיפר, שפעם אחת היה נוכח בבית הדין, ובאותו זמן הגיעו לשם כמה סופרי סת"ם כדי לקבל סמיכה, לאחר שנבחנו אצל המו"צים. אחד הדיינים נענה ואמר: נו, הבה נבחן אותם. אך מו"ח זצ"ל מיד הגיב: "ח"ו לא נבחן אותם כעת, אסור לבזות אותם! הרם כבר נבחנו ואין כאן המקום לזה. אמנם זה דבר יפה לבחון אום, אבל אין לעשות זאת בפרהסיא – שמא יתבזה אחד מהם".
מקרה דומה אירע, כאשר ביקשו ממנו פעם שיבחן בחורים מעולי רוסיה. מו"ח הסכים, והבחורים עלו לביתו יחד עם ראש הישיבה שלהם. מו"ח ביקש שכולם – הראש ישיבה, והעסקנים – יצאו מהחדר, ורק בחור אחר ישאר בפנים, וכך ישב ובחן אחד אחד. אחר כך הסביר: "אם ח"ו בחור אחד לא יודע את הנלמד, הרי הוא יתבזה, ומה הועלנו בבחינתו?!"
סיפרו הדיינים בבית הדין, שכשהיו דנים לפרסם איסור על דבר מסויים, מו"ח תמיד היה משגיח ושוקל שלא לבייש יותר מן הצורך, שהרי כל דבר שאינו לתועלת הענין לא הותר ולדוגמא: אם אין צורך הענין לפרסם את שמו של בעל המעשה, א"כ אסור לפרסם את שמו וזהו מעבירות של בין אדם לחברו. הוא היה עומד על זה בכל תוקף. ויש בזה לימוד גדול: לפעמים כשעוסקים בענין מסויים להציל עשוק מעושקו או להעמיד הדת על תילה, שוכחים לדקדק מה מותר ומה אסור. וזה צריך ללמוד ממו"ח זצ"ל שחובה להשגיח ולדקדק בזה מאוד – מה שלא נצרך לתועלת הענין – אסור בתכלית האיסור!
לסדר אותו
ונחתום במעשה שהיה בפסח, סיפר אברך אחד שבדידו הוי עובדא: "בליל הסדר הלכתי ברחוב. השעה מאוחרת, כולם כבר מסובים לשולחן ליל הסדר, והנה אני רואה את הראב"ד הגאון רבי ישראל יעקב פישר בכבודו ובעצמו עומד בפתח ביתו כשהוא עטור בקיטל הצח ומצפה למאן דהו. הרב זצ"ל שהקפיד שלא ללכת יחידי ברחוב בלילה, שאל אותי אם אני מוכן ללוות אותו למקום מסויים. כמובן שנעניתי לו והתלוויתי אליו.
הרב החל ללכת לכיוון בית החולים, כשאני לצידו. נכנסנו לבית החולים והרב פונה לכיוון אחד החדרים. הוא ביקש ממני להמתין לו בחוץ, ונכנס לבדו לאותו חדר. לאחר כעשר דקות יצא והתחלנו לחזור לבית הרב. תוך כדי שאנו מהלכים דוממים, כשבליבי פליאה על מעשיו הטמירים של הראב"ד, הוא פתח ואמר לי: "וודאי חפצך לדעת מה היו מעשי כאן בליל פסח בשעה שכזו.. .אומר לך:
"האדם הזה השוכב באותו חדר בית החולים ביקש ודרש מבניו שיוציאו אותו מבית החולים לליל הסדר, ומכיון שלא נענו לבקשתו, הוא נדר שלא יאכל את הכזיתים, ולא ישתה ד' כוסות כמצוותן! אני" – המשיך הראב"ד לגלות טפח ממטמוניו – "אמרתי לעצמי, אין חשוב לי עריכת הסדר בביתי עם בניי ונכדיי, בעת שהיהודי האומלל הזה אינו אוכל כזית מצה כמצוותה. לכן הלכתי אליו לבית החולים כדי להתיר את נדרו, ולא זזתי משם עד שלא ראיתי במו עיני שהוא מקדש על היין ואוכל את הכזיתים…"
(מוסף שבת קודש כ"ד אדר תשפ"ג)