סיפר לי ר' ישראל שפר יליד טבריה: הימים ימי המנדט הבריטי בארץ ישראל. מדי שנה היינו נוסעים למירון להתפלל בציון הקדוש ביום הקדוש – יום הכיפורים. שנה אחת, בשל מאורעות תרצ"ו 'העולם' פחדו לנסוע, הדרכים היו יותר מבחזקת סכנה. אנחנו משפחת שפר באנו מטבריה, אך מירושלים הגיעו בודדים. בערב יום כיפור בבוקר עדיין לא היה מנין…
לאחר תפילת שחרית ירדתי לדיר של הכפר כדי לראות את החליבה ולהביא חלב, שיהיה קפה למתפללים למוצאי הצום. לפתע עבר בסמוך אדם חסון, לבוש בתלבושת של ערבים ונראה כאחד מערביי האזור. משראה אותי התקרב לעברי ושאל: "כמה יש לכם בקבר?"
מיד עניתי ללא היסוס: "אנחנו פה חמישים יהודים…" פחדתי שאם הוא ידע שאנו מתי מעט, יספר זאת לערביי מירון ויקומו עלינו לשוחטנו…
לאחר שגמרתי את עיסוקיי חזרתי לציון, להפתעתי ראיתיו והנה הוא עומד ומדבר עם אבי בחביבות… כשראה אותי פנה אלי מתרעם: "למה אמרת לי שיש פה חמישים מתפללים, הלא יש לכם רק תשעה אנשים?! עכשיו אני לא יכול לחזור הביתה, אני צריך להישאר להשלים לכם מנין…"
לא הבנתי מה קורה… ואז נתברר לי: היה זה זינאתי הידוע מפקיעין – בן לאותה משפחה מיוחדת ואמיצה אשר לא עזבה את פקיעין מאז חורבן בית שני – הוא היה לבוש כמו ערבי, כי כך היה יכול להסתובב חופשי בכל הכפרים הערבים בגליל.
רק בצהריים, כשהגיע חכם אהרן הנודע, מאנשי מירון, מיהר זינאתי ויצא אל ביתו. גדלותם של יהודים של פעם – ויתור מכל הלב על המניין אליו הוא רגיל ביום כיפור, והסכמה לשהיות רחוק מביתו!'
(נר לשולחן שבת)