מאת: הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
סיפר הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל בשם דודו, הצדיק רבי זאב צ'צ'יק, שבאחד מימי אלול הגיעו שני בחורים ללמוד בראדין, אך הנהלת הישיבה נאלצה להשיב את פניהם ריקם מחוסר מקום. הבחורים המאוכזבים החליטו לעלות לפחות אל בית ה'חפץ חיים', כדי לקבל את ברכת הדרך וברכת "כתיבה וחתימה טובה".
במהלך שיחתם עם ה'חפץ חיים' נודע לו שהם נכדי הצדיק הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשב זי"ע. ה'חפץ חיים' מיהר להזעיק את הנהלת הישיבה, וביקשם שהבחורים ילמדו בכל זאת בישיבה. "ברצוני שנכדיו של סנגורם של ישראל יתפללו איתנו יחד בישיבה בימים הנוראים. זוהי זכות לכולנו!".
וכך אמר רבי לוי יצחק: "רבונו של עולם"—פנה רבי לוי יצחק אל אביו שבשמים— "לכאורה כיצד אנו מברכים ביום הכיפורים 'מלך מוחל וסולח'? היאך אנו בטוחים שתמחול לנו? ואולי לא תמחול חלילה, ואם כן, אולי תהיה חלילה הברכה לבטלה… רבונו של עולם, משל לילד נבון שביקש מאביו תפוח, וכשראה שאביו מתעכב להביא לו אותו, קופץ הילד ומברך בשם ומלכות 'בורא פרי העץ' וצועק: 'נו, נו!'.
"ממילא מה יעשה האב, שלא יחטא הבן ויכשל בברכה לבטלה? נותן לו התפוח! כן אנו קופצים לברך לפניך, אבינו רוענו, 'מוחל וסולח' בשם ומלכות – ובטוחים אנחנו שאתה, אבינו הרחום, לא תגרום לנו ברכה לבטלה!"….
***
באחד מימי 'בין הזמנים' נסענו לעיר דוד ולנקבת השילוח. ההליכה בתוך השילוח מיוחדת ומרתקת. חושך, מים ופנסים, בשילוב שירים שמחים, הוא מתכון לטיול מהנה. אך אני התרגשתי במיוחד ממשפט אחד פשוט של המדריך.
המדריך חבש כובע-טמבל, כזה שלבשו ה'חלוצים' בעבר. הדרכתו ההיסטורית לוותה בהקראת פסוקים מהתנ"ך, הקשורים לעיר דוד, לירושלים העתיקה ובית המקדש. המדריך תיאר בפרוטרוט, מתוך הנ"ך, צום שקבעו בני ישראל לאחר נבואת ירמיהו על החורבן, והוא אמר שבפסוקים עצמם לא מוזכר האם היה זה צום עצוב, כמו צום תשעה באב, שהוא צום שנועד לאבל וצער, או צום שמח, כמו יום כיפור, שנועד לחזרה בתשובה.
וכך אמר המדריך עם הכובע-טמבל: "ביום כיפור אנו צמים, אך זהו צום שמח, כי מכפרים בו את כל העבירות שלנו. צמים, כדי לעשות חשבון נפש ולחזור בתשובה, אבל בעצם זה יום שמח, יום של מחיקת חטאים"…
ואני התרגשתי, והזדעזעתי.
הזדעזעתי שהאמת האמיתית הזאת אינה כה פשוטה ושורשית אצלי, עד שאם אני שומע אותה, בפשטות חיננית, מאדם זר לי, לפחות לפי חולצתו ומכנסיו הקצרים – אני כה נרגש.
והרי זה כה נכון! "אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים". הקב"ה, אבינו אוהבנו, רוצה לטהרנו, למחול על עוונותינו ביום הכיפורים. שמחה!!
בספר 'עקידת יצחק', יצירתו הנודעת של החכם השלם והקדוש רבי יצחק ערמאה זיע"א, שכל הקדמונים מצטטים מדבריו בקביעות אלפי (!!) פעמים, מצטט בעל ה'עקידה' את דברי אחד מגדולי החכמים, הקובע שהקב"ה היה חייב לברוא בעולמו לפחות אדם אחד, שלא יחטא לעולם בשום חטא.
לא יתכן, כותב אותו חכם גדול, שהקב"ה לא 'יצליח' לברוא ולו יהודי אחד בעולמו, שלא יעבור עבירה. כי אם באמת לא היה ולא יהיה אדם שכזה, אם כן מדוע בא אלוקינו בתביעה לבריותיו, ומבקש מהם שלא לחטוא? והרי כולם, ללא יוצא מן הכלל, חוטאים, ואם כן, מוכח שעצם יצירת האדם מחייבת אותנו לחטוא. מסיבה זו, טען אותו החכם, בהכרח שמשה רבינו לא חטא לעולם, וחטא מי מריבה, הכאת הסלע, לא נחשב כלל לחטא אמיתי.
ה'עקידה' חולק עליו בנחרצות. הוא מצטט את הפסוק "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – וקובע שההבדל בין אלוקים לאדם, הוא בכך שאדם הוא יצירה גשמית, ויצירה גשמית מחוייבת למעוד, ליפול ולחטוא, ולו פעם אחת בחיים. "לו היה בעולם אדם שלא יחטא לעולם, הרי בהכרח שהוא אינו אדם, אלא יצירה רוחנית", קובע ה'עקידה'. אם כן, מדוע הקב"ה בא בתביעות לחוטאים, הרי הם לכאורה, היו 'חייבים' לחטוא מעצם טבעם כבני אדם?
זהו, שלא!
ה'עקידה' מדגיש בנחרצות, שהקב"ה בא בטרוניה על גודל החטא וצורתו. נכון הוא שהיית מחוייב לחטוא, מעצם היותך בן תמותה גשמי. אך ביכולתך היה לחטוא חטא קטנטן. חטא הנובע מטעות בשיקול הדעת, כפי שאירע למשה רבנו ע"ה, אך לא לעבור, חלילה וחס, על חטאים הנובעים מתאוות או ממידות רעות.
גם אם האדם 'מחויב' לחטוא מעצם טבעו, עדיין יכול הוא לסנן את חטאיו ולא להתגעל ולהתפלש בעפר החטאים הבזויים, או בחטאים שהיה יכול להתגבר ולא לעבור עליהם.
ולכן, כותב ה'עקידה', כיוון ש'אדם' ו'חטא' הם שני דברים החייבים לצעוד יחדיו, לפחות פעם אחת בחיים, לכן נתן הקב"ה את התשובה, בה יכול כל אדם לשוב מחטאו ולמוחקו.
כמובן שאין הכוונה שהאדם יחטא, כי זה 'מחויב המציאות'…
עליו להתרחק ולהישמר מכל משמר מלחטוא, אך ה'עקידה' מסביר שהאדם, מעצם היותו מגושם ולא רוחני לחלוטין, מחויב לחטוא ולהתרחק משורשו העליון, ובכדי לאזן ולמחוק את הריחוק הזה, ברא הקב"ה את התשובה. החטא, לפחות חטא קל שבקלים, הוא מחויב המציאות, וגם התשובה שכנגדה היא דבר מתבקש וברור. וכשאנו מרגישים ריחוק נוראי וצער, וגם הרבה ייאוש, על שלא הצלחנו לעמוד בכל המשימות שהצבנו לעצמנו במשך השנה – עלינו לשנן שאנחנו לא מלאכים! אנחנו בני אדם, העשויים מחומר ומדם, מלב, עור ועצמות. אדם חוטא, ולכן צריך לשוב בתשובה.
***
תשובה על היחס לתלמידים
בליל יום הכיפורים, נשאר מרן הסבא מסלובודקא זצ"ל בבית המדרש אחרי סיום התפילה, על יד המדרגות המובילות לארון הקודש. נשען במרפקו על המעקה, עיניו עצומות והוא שקוע בשרעפיו. מחזה זה חזר על עצמו מידי שנה.
אחד התלמידים המקורבים הרהיב עוז ושאלו מה הוא עושה בשעה זו.
השיב לו 'הסבא': "בזמן זה אני מעביר בראשי את כל בני הישיבה כבני מרון, ובוחן איך התנהגתי עם כל תלמיד השנה. האם טיפלתי בו כראוי? האם גידלתי אותו ורוממתי אותו?"
זאת היתה עבודת ה' של מרן הסבא מסלבודקא זצוק"ל בליל יום הכיפורים. דין וחשבון אישי ופרטני על כל תלמיד בישיבה!
***
חוסר אימון פנימי
הקושי הגדול ביותר בעבודת התשובה, הוא חוסר האימון הפנימי שלנו בכל המהלך.
נתאר לעצמינו שרבנו עם השכנים ממולנו. המריבה היתה קשה, הוטחו האשמות הדדיות, העלבות וקינטורים. דלתות נטרקו ואפילו הילדים השליכו ביצים זה על זה. שני הצדדים נפגעו אחד מהשני מאוד מאוד, ואז, ביום בהיר אחד, החליטו השכנים לפתוח דף חדש, לסלוח באמת ובתמים אחד לשני ולהשיב ימים כקדם. הסליחה היתה באמת כנה ורצינית, והשקט והשלווה שבו לשרור. השכנים שבו להיות חברים טובים, בכל הרצינות.
עברו חודשיים נוספים, ושוב התפתחה לה מריבה איומה. שכן א' דיבר לא יפה לשכן ב', ושכן ב' השיב לו מנה אחת אפיים. חדר המדרגות רעד מעוצמת הצעקות, דלתות נטרקו בזעם ואפילו השכנים מקומה ד' התערבו. המריבה היתה קשה, וכעברו שבועיים ניסה רב השכונה להביא לפיוס בין הצדדים. ואכן, הפיוס הצליח והשכנים ביקשו סליחה זה מזה, וניסו שוב ליישב את ההדורים ביניהם. כן, הם הצליחו במשימתם, אך ברור הוא שהאווירה והתחושה החברית שהיתה ביניהם לפני שתי המריבות, לא שבה אליהם.
והנה, שוב חלפו מספר חודשים ושוב השכנים רבו ביניהם, ושוב פעם הם התפייסו, וחוזר חלילה. אין ספק שהתחושות ביניהם כבר אינן תחושות של קירבה. למרות בקשת הסליחה, אפילו שהחרטה אמיתית, הקשר כבר אינו קשר טוב ואמיץ, ושתי המשפחות לא 'סובלות' במיוחד אחת את השניה. קשה להתקרב ושוב לריב, לחטוא ושוב לבקש סליחה, ושוב לחטוא ושוב לבקש סליחה ושוב…- ואם כך אנו חשים, כיצד אנו יכולים לחוש שאנו באמת שבים אל ה'?
אך לא! באמת אין שום דמיון בין מריבה בין השכנים או החברים, ל'מריבה' שלנו עם אלוקינו יתברך.
בעוד שמריבה וחטאים עם חברים ומכרים – קשה באמת לפישור ואיחוי הקרעים, הרי שמריבה בין הורים וילדים מתאחה במהירות, בדיוק ברגע שמי שלא התנהג כשורה – אומר ברצינות רבה ובכוונה אמיתית "טעיתי".
בין אלו המקושרים באהבת נצח או בקשר דם עמוק, יכולה הסליחה להתקבל בכנות ובשלימות ברגע אחד, בשניה אחת של כנות טהורה. הקשר הזה, כמו הקשר בין איש לרעייתו ואב לבנו או אם לבנה או לבתה, קיים במעמקים ללא הרף, ובאמת- שלא חל בו כל שינוי, גם במהלכו של הפירוד הגדול ביניהם. הנתק סבב סביב עבותות חיצוניים של מידות רעות ותאוות, אך הוא היה נתק רק כלפי חוץ. ברגע שאחד הצדדים יגיד "די! גמרנו את הריב!", יפרוש את זרועותיו ויקבל בחמימות את בנו לחיקו, הרי שהריב הסתיים, ומיד ההתקשרות האמיתית ביניהם תימשך כרגיל, כמו לפני הריחוק ביניהם.
(קטעים מתוך הספר החדש 'מחשבה בפרשה', לקחי מוסר ותבונה, סיפורי מופת, עובדות מגדולי ישראל, ופניני תורה והלכה, בצירוף הליכות והנהגות ממרן הגר"ח קניבסקי שליט"א)