הגאון ר' ניסן גולדברג סיפר על מקרה שהיה בתקופתו של הגאון רבי יחיאל מיכל גורדון זצ"ל, ראש ישיבת לומז'ה, והתגלה בדרשתו של אחד מבחירי תלמידיו, בן תורה מופלג וירא שמים, שבמסיבת ארוסיו נשא דרשה נרגשת ביותר, שגרמה לפרצי בכי בקרב המשתתפים.
הבחור פתח ואמר, שכיון שמקובל בדרשות אלו להודות לכל מי שסייע בגידולו של החתן לתורה וליראת שמים, הרי שהוא תולה את הזכות העיקרית לכך במלמד של כיתה ב' ב'חיידר' שבו התחנך.
וסיפר שכאשר היה ילד קטן, והוא בן 7 שנים בלבד, הביא אחד הילדים לכיתה שעון יוקרתי שקיבל במתנה מסבתו ליום הולדתו. בצאתו להפסקה רץ לשחק עם חבריו ושכח את השעון על השולחן.
עם שובם של הילדים מההפסקה, נשמעה מפיו של הילד זעקת שוד ושבר. השעון נעלם ואיננו. ברור היה שאחד הילדים חמד את השעון וגנבו.
עכשיו הגיע תורו של המלמד להיכנס לתמונה. המלמד דרש שהילד שלקח את השעון, יקום ויודה. הוא חזר על בקשתו פעמיים ושלוש. אף אחד לא עשה זאת, והמלמד ציוה על כל הילדים לקום ממקומותיהם ולהרים את ידיהם, והחל לעבור ליד כל תלמיד ולמשמש בכיסיו ובתיקיו, כדי לאתר את הגניבה.
אני, סיפר במסיבת ארוסיו, רעדתי מרוב פחד, ואתם מן הסתם מבינים גם למה… אני הייתי הגנב… למראה השעון היפהפה לא עמדתי בפיתוי, וכשהתבוננתי מסביבי וראיתי שאף אחד אינו נמצא בכיתה, לקחתי את השעון והנחתיו בכיסי!
והנה עכשיו המלמד עובר בין כל התלמידים וממשמש בכיסיהם, ואו-טו-טו הוא מגיע אליי, וימצא את השעון מונח בכיסי!!! באותו רגע חלפו במוחי כל הדמיונות השחורים והרעים שאפשר להעלות על הדעת, ומחשבותיי עסקו אך ורק בשאלה מה יקרה כאשר המלמד יתפוס אותי בקלקלתי, ויפרסם את חרפתי לעיני כל הכיתה.
ו'הרגע השחור' הזה מגיע, והנה כבר המלמד נמצא לידי, מכניס את ידו אל כיסי ו… מוצא את השעון.
ומה קורה עכשיו? באופן טבעי צריך היה המלמד להכריז בקול תרועה על לכידתו של הגנב. אבל המלמד שלי לא עשה כך. משגילה את השעון בכיסי, נקט בטקטיקה מחוכמת עד מאד. הוא אחז את השעון היקר בידיו, חפנו והסתירו באצבעותיו, והוציאו בחשאי מתוך הכיס שלי, מבלי שאף אחד ירגיש, והניחו בכיסו.
הוא עשה זאת בזריזות בלתי רגילה, ובכך הסיח את דעתם של הילדים מגילויו של השעון. המלמד המשיך לעבור בין הילדים ולחטט בכיסיהם, וכשסיים את מלאכתו הודיע לכולם שאכן מצא את השעון. 'אבל אני רוצה שתדעו שאף אחד מהילדים לא גנב את השעון… היה פה יצר הרע שנכנס לכיתה, והוא זה שביצע את הגניבה… הילד שבכיסו מצאתי את השעון, נחשב אצלי כילד טוב, חרוץ וירא שמים, ומן הסתם גבר עליו יצרו לרגע'.
אני, כמובן נשמתי לרווחה. הרגשתי היתה שניצלתי מ'לינץ' כיתתי', ובזכות מידותיו הנעלות והנהגתו החכמה של המלמד יכולתי להמשיך ולתפקד, וגם – להתחרט באמת על המעשה שעשיתי.
עכשיו תארו לכם, אמר החתן בדמעות, מה היה קורה אילו היה המלמד נוהג בפזיזות, ועם גילויו של השעון בכיסי היה מודיע בקול רעש גדול לכל חברי הכיתה ש'הנה מצאתי את הגנב'.
בטוחני שבמצב כזה הייתי נאלץ לעזוב את ה'חיידר' מרוב בושה, ולהתגלגל למוסדות אחרים, ושמי היה יוצא לשמצה באזני כל, עד שהייתי עלול להתדרדר לגמרי ולעזוב את עולם התורה. ולכן, במסיבה זו אני חייב למקד את עיקר תודתי לאותו מלמד, ולהודיע קבל עם ועדה שרק בזכותו נשארתי בתוך עולם התורה.
▪
ידועים דברי חז"ל המסבירים את הסיבה להתחלת לימודי החומש של התינוקות של בית רבן בפרשת ויקרא, משום שפרשה זו עוסקת בקרבנות שהם 'טהורים', והרי גם התינוקות טהורים הם; יבואו טהורים ויעסקו בפרשת טהורים. אולם, ניתן ללמוד מכאן רמז נוסף לעניני החינוך, והוא, שכדי להצליח בחינוך זקוק המחנך ל'הקרבה'. ההשקעה בחינוך צריכה להתבטא לא רק בהעברת המסר הלימודי, אלא גם, ואולי בעיקר, בשדר החינוכי, ובהענקת דוגמה אישית בעניני המידות והמוסר.
(ברכי נפשי, מתוך מטעמים לשולחן שבת)
אני הייתי הגנב
חבל לי שלא שמעתי את הסיפור הזה לפני 15 שנה אולי מצבם של ילדי היה אחרת