יעקב א. לוסטיגמן
השבוע צוין יום ההילולא של הרבי ה'ברכת משה מלעלוב זיע"א, הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זיע"א, אשר התבקש לישיבה של מעלה בכ"ד טבת תשמ"ז. בהקשר לכך שוחחנו עם מי שהיה מבאי ביתו ומבני הטיפוחים שלו, הגה"ח רבי ישראל נח גולדברג שליט"א, מגיד מישרים בק"ק לעלוב.
את ילדותו עשה הגה"ח ר' נח בתל אביב, שם התגוררו הוריו ושם התגורר באותה התקופה גם הרבי מלעלוב זיע"א. אביו הר"ר משה זרח גולדברג ז"ל היה במקור מחסידי קוזניץ, והיה דבוק ברבו הרה"ק רבי אהר'לה מקוזניץ זיע"א. בהגיעו לארץ הקודש, לאחר השואה הנוראה, הסתופף תחילה בצלו של הרה"ק מהר"א מבעלזא זיע"א ולאחר מכן דבק ברבי ה'ברכת משה' מלעלוב זיע"א, כמו חסידי קוזניץ רבים אחרים, שעלו לארץ והיו באים בקביעות אל הרבי מלעלוב.
"הקשר בין לעלוב וקוזניץ נוצר בצורה מאוד מעניינת", מספר רבי נח, "ומעשה שהיה כך היה: בצעירותו שהה ה'ברכת משה' משך תקופה ארוכה בפולין. הוא הרבה לנסוע לצדיקי אותו הדור. הוא היה בבלעזא וברדומסק, בקרלין ובוורשא ועוד. בין היתר חשקה נפשו לשהות אצל הרבי הקדוש רבי שמעון שלום מאמשינוב זצ"ל, שבאותה עת שהה בעיירת המרפא אטווצק שבפולין.
"הקשר בין לעלוב ואמשינוב היה קשר עתיק, עוד בימות אבי זקנו הרה"ק רבי איצק'ל מוורקא, שהיה בן טיפוחיו של הרה"ק רבי דוד'ל מלעלוב, וגדל בביתו לאחר שהתייתם מהוריו.
"באותה התקופה פרחה ושגשגה הקהילה היהודית בעיר אטווצק. היו כמה וכמה אדמו"רים שהתגוררו בה, וחסידיהם באו אחריהם, המקום התפתח מאוד.
"הגיע הרבי ה'ברכת משה' לעיר, וביקש מאחד מהעגלונים שייקח אותו לביתו של הרבי מאמשינוב. העגלון לא הכיר את האדמו"רים ולא הבין את ההבדל בין אמשינוב לבין קוז'ניץ. הוא נכנס לעיר, לקח את הרבי מלעלוב אל ביתו של האדמו"ר רבי אהרלה מקוזניץ ואמר לו: 'הנה, כאן מתגורר אדמו"ר!'.
"רבי אהרלה מקוזניץ היה דמות מופת, הוא היה אדם מאוד מאוד פלאי, כל הנהגתו היתה פלאית, והרבי מלעלוב הבין מהר מאוד את הבלבול שהיה פה, אבל הרבי מקוז'ניץ ראה כזה נפש נקי וצדיק שבא בצל קורתו, ולא וויתר עליו במהרה. הוא עיכב אותו אצלו במשך שבועיים, שבהם שתה ה'ברכת משה' בשקיקה רבה מתורתו ומהליכותיו הייחודיות, והושפע מהן רבות למשך כל ימי חייו.
"אחרי שבועיים הודיע לו הרבי מקוזניץ שהוא 'משוחרר', ואז פנה ה'ברכת משה' להמשיך בדרכו המקורית, כדי לחסות בצלו של הרבי מאמשינוב. גם שם הוא שהה תקופה מסוימת וגם שם למד רבות. הידידות בינו ובין חצר הקודש אמשינוב נמשכה כל ימי חייו.
"בכל אופן, אבי מורי היה קשור עם כמה וכמה צדיקים באותו דור, הוא שהה במשך תקופה בסיביר יחד עם הרה"ק רבי יוחנן מקרלין זיע"א, היה לו קשר חזק מאוד עם הרה"ק רבי אהרן מבעלזא, היה לו גם קשר עז עם הרה"ק רבי מאיר'ל מאמשינוב, אבל כחסיד קוז'ניץ הוא דבק בעיקר ברבי מלעלוב וברוח זו הוא גם חינך אותנו.
"אחרי הבר מצווה שלי, שלח אותי אבי במשך תקופה ללמוד בישיבת אמשינוב, אצל הרה"ק רבי מאיר'ל זצ"ל, סבו של הרבי כ"ק מרן אדמו"ר מאמשינוב שליט"א. הרבי מאמשינוב היה בידידות עזה עם הרבי ה'ברכת משה מלעלוב' שכאמור הסתופף בצל אביו באטווצק, ופעמים רבות הוא היה מגיע לביקורים בלעלוב, וגם הרבי מלעלוב החזיר לו באותה המטבע והגיע לבקר אצלו פעמים רבות".
בחצה"ק אמשינוב
"באותה התקופה שלמדתי באמשינוב, הייתי אולי הבחור היחיד בישיבה שלא התגורר בירושלים, ובישיבה לא היה אוכל מסודר לשבתות, לכן הייתי מרבה לנסוע לתל אביב כדי לשהות בבית.
"אבל הרבי מאמשינוב לא אהב את זה, הוא אמר לי שבחור חסידי צריך למעט בנסיעות לתל אביב, במידת האפשר. ולכן הוא ביקש שאשאר בישיבה.
"אחרי תפילת ערבית, אמר לי הרבי זצ"ל, שהוא רוצה שאשב לסעודת שבת בבית המדרש. הוא עצמו היו לו שעות משלו, הוא היה אוכל הרבה יותר מאוחר, ולא רצה לעכב אותי עד לסעודה שלו, ולכן ביקש שאסעד בבית המדרש.
"הוא ישב לידי במשך כל הסעודה, כדי לשמוע את הזמירות ששרתי כמו שלמדתי אצל הרבי מלעלוב, ושוחח איתי בדברי תורה וסיפורי צדיקים במשך הסעודה. את האוכל הגיש לי נכדו חביבו, כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מאמשינוב, שהביא לי בכל פעם מנה, מבית הסבא והסבתא השוכן בסמוך…
"במקום נכח גם ידידי הרה"ח ר' אפרים לסקר, שמדי פעם מזכיר לי את סעודת השבת הייחודית הזאת שזכיתי לסעוד שם.
"הרבי ישב ונהנה מהזמירות ומהשיחה, אבל בשלב מסוים הוא מתח עלי ביקורת… היה זה כשהגעתי לשיר את הפיוט 'צור משלו אכלנו', ואצלנו בלעלוב נהגו לשיר את הפיוט הזה עם ה'ווארק'ער ניגון', ניגון המיוחס לבית ווארקע. אנחנו היינו שרים את הפיוט הזה במהירות והניגון הושר בקצב תוסס וקצבי.
"כששמע אותי שר כך נזעק הרבי מאמשינוב, שהיה נין ונכד לשושלת בית ווראקא שממנה הסתעפה שושלת אמשינוב. 'מה זה? כך שרים את הניגון הזה?', הזדעק הרבי, 'אני אראה לך איך שרים אותו!' ואז הוא החל לשיר אותו בקצב מאוד מאוד איטי, כך הפך ברגע אחד הניגון התוסס והעליז הזה, לניגון של התעוררות וכיסופין. הרבי מאשינוב אף אמר בדרך צחות, שאני לא אצליח לשיר את הניגון הזה בצורה הזאת כי 'שבשתא כיוון דעל על', כלומר, מי שלמד דבר שגוי, יהיה לו מאוד קשה להפטר מהשיבוש וללמוד את הדבר שוב באופן הנכון. הגמרא אומרת את זה לגבי דבר הלכה, אבל זה נכון גם לגבי ניגונים…
"אחרי שסיימתי את הסעודה, ליוויתי את הרבי לביתו, אבל הוא אמר לי שאני צריך ללכת לישון כי מחר צריכים לקום מוקדם.
"היו כמה פעמים שהרבי גם ביקש ממני שאעיר אותו בליל שבת בשעה שלוש לפנות בוקר, הוא היה הולך אז למקווה, ופוצח בעבודת הקודש שלו לאורך שעות ארוכות. באותה תקופה שלמדתי שם בישיבה, זכיתי לשמש אותו בכמה וכמה הזדמנויות".
כשהרבי החוויר
"בכל אופן, כמה שנים קודם לכן, בעודי ילד צעיר, הרבי מלעלוב התגורר אז בתל אביב, והייתי מגיע בקביעות לטישים ועומד ממש בסמוך אליו.
"פעם אחת אירע שהשעון שלו, שעון כיס שהיה מונח על השולחן, נפל על הרצפה באמצע הטיש של ליל שבת.
"כמובן שהתכופפתי מיד כדי להרים את השעון, ובגלל גילי הצעיר לא נזהרתי מספיק בלשוני כמו שצריכים להיזהר שנמצאים ליד צדיקים. הרמתי את השעון, הושטתי אותו לרבי ואמרתי לו שאני חושב שאולי השעון נעצר מחמת המכה שקיבל כשנחבט ברצפה.
"נדהמתי לראות שכל גופו של הרבי הזדעזע מהמילים שאמרתי לו. הוא נהיה חיוור ואמר לי: "השעון נעצר ואתה מחזיק אותו ביד בשבת? זה הרי מוקצה!".
"תוך כדי הציץ אחד החסידים בשעון והרגיע את הרבי שהשעון ממשיך לפעול כרגיל, הוא לא נעצר וממילא אינו מוקצה.
"עברו מאז כבר הרבה מאוד שנים, אבל עד היום אני לא יכול לשכוח את הזעזוע שאחז בו מהרעיון שאני מחזיק חפץ שהוא מוקצה בעצם יום השבת, ועוד מושיט אותו לידו כדי שיחזיק בו גם הוא חלילה וחס…
"לימים, ראיתי שהגאון רבי משה מאיר ידלר שליט"א כתב בפתיחה לספרו 'מאור השבת' (ח"א עמ' כז), על חרדת השבת של הרבי מלעלוב זיע"א. הגרמ"מ ידלר מספר שם שלפני שנים רבות הוא הגיע ל'טיש' של הרבי הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב זיע"א, ולאחר הטיש, הושיט לו אחד הנוכחים קופסה גדושה עם טבק להרחה (היה זה ככל הנראה הרב ראובן בנט, שנוהג היה להושיט לרבי בכל ליל שבת אחרי הטיש, את קופסת הטבק שלו כדי ליהנות מרכושו את הרבי).
"מאחר והקופסה היתה מלאה עד גדותיה, כשפתח אותה הרבי כדי להריח, נשפך טבק על המפה הצחורה של שבת קודש.
"או אז החל הרבי לומר בנעימה, כך מתאר הגרמ"מ ידלר, 'אימת שבת! צריך לירא מהשבת! הרי אי אפשר לנקות את הטבק בגלל שאסור לעשות זאת בשבת. אימת שבת!!!'.
"מוסיף הגרמ"מ ידלר שהרבי חזר על כך כמה וכמה פעמים, עד שנפלה חרדת שבת על כל הנוכחים, וזעזעה את כל נימי נפשם. והוא מעיד על עצמו שגם כיום, אחרי שנים רבות מאותו המעשה, עדיין מהדהדות המילים הללו באוזניו, והפחד והחרדה שחשו אז כל הנוכחים לא נמחו מלבו עד עצם היום הזה".
מסתכלים כאן ומבינים
עוד מספר הרב גולדברג מאורע שנצרב בזכרונו: "פעם עמדתי אחורי הרבי בבית המדרש, והוא עמד במקומו על יד הסטנדר ועיין בספה"ק 'באר מים חיים', בפרשת 'ויקרא' שם הוא עוסק רבות בעניין של ה'אל"ף זעירא' שבתיבת 'ויקרא', ודרש רבות בשבחה של מידת הענווה ותיעוב מוחלט של הגאווה.
"עמדתי שם בדממה, כדי שלא להפריע לרבי שהיה שקוע כל כולו בתוך לימוד הספר, ולאחר שסיים הוא הסתובב והבחין בי. אמר לי הרבי 'אם חלילה נכנס לאדם הרהור על עצמו, שיש בו משהו שהוא שווה משהו, מסתכלים בספר זה ונוכחים לראות שאין בנו שום דבר… ובלשון קדשו: 'אז מ'מיינט אז מ'איז אפעס, קוקט מען דא אריין,, זעט מען אז מ'איז גארנישט'.
"כמו כן תמיד תבע מהמסתופפים בצלו שהמוח יהיה שקוע בלימוד הגמ' וביראת שמים בכל עת מצוא, וכן בלימוד הלכות חג בחג ואף שלושים יום קודם החג. ומעשה היה באברך אחד שנכנס אצלו לפני איזה חג, והרבי שאל אותו באידיש 'ווי האלסט דו מיט דעם יום טוב' – איפה אתה 'אוחז' בחג? האברך חשב לתומו שהרבי שואל אותו מבחינת ההוצאות הכספיות, כמה ממון יש ברשותו ואם הוא זקוק לעזרה ברכישת צורכי החג. אבל הרבי הצביע על השולחן ערוך שהיה מונח על שולחנו ורמז לו שהוא רוצה לדעת כמה הספיק האברך ללמוד את הלכות החג"…
תודה רבה,מרתק
תודה רבה ,מרתק