הרב ישראל פישר, מעסקני הקהילה היהודית בבודפשט הונגריה, עם סיפור מופלא ומרגש עד דמעות ששמע מפי קשיש ניצול שואה בעת שביקר בביתו בעיצומו של ליל הסדר. הסיפור המדהים הופיע במגזין 'במה' (אייר תש"פ) והנה הוא ככתבו וכלשונו:
בודפשט, תש"פ – ליל התקדש חג הפסח. עיצומה של התפשטות נגיף הקורונה בכל העולם כולו, ובאירופה בפרט.
שקט, דממת מוות ברחובות. ההונגרים הם עם צייתן, וכשהמדינה מבקשת לא להסתובב ברחובות – הרחובות שוממים, עד כי אפילו הקורונה נראה שמצייתת לחוקים ולא מעזה להסתובב ברחוב.
רק קבוצה קטנטנה של יהודים, מסתובבת באישון ליל השימורים, מחפשת את הבודדים שלא יודעים להתבודד… רופא נוכרי ושמש נוכרי המלווה אותו, מתלווים חרש אל בתי העיר לבדוק מה שלום ניצולי השואה המבוגרים, אלה ששנות הקומוניזם השכיחו מהם את יהדותם ולא הסתפקו במה שסבלו את מוראות השואה.
כך הגענו לאחר צעידה לא ארוכה במיוחד אל דירת קשיש ברחובDOHANY . ספון הוא בביתו המצחין, שידע ימים טובים יותר בעבר. מזוזה בפתח הבית הייתה לי לסימן שדיירו בן הוא ליוצאי מצרים. לאחר מספר נקישות, אזרנו עוז ופתחנו את הדלת שלא הייתה נעולה. לא פלא, גם גנב אביון ידלג על הדלות השוררת בכל פינה מפינות הבית, שלא לומר מה הריח עושה לחושיו של לא גנב, על אחת כמה לגנב…
בחדר הפנימי מוטל היה זקן במיטתו. אור חיוור ממנורת שולחן, עתיק אף יותר מהזקן, האיר את פניו באפילה. המראה בסיכום קצר היה לא משובב נפש במיוחד. הרופא נפנה מיד לבדוק את מצבו של הקשיש, ואנו התפזרנו – אחד נשאר עם הרופא, השני יחד עם הגוי עשו סיבוב מהיר בבית לראות מה צריך.
הפתעה לא נעימה חיכתה לי, כשנלחש לי שהבית נקי מחמץ, אך לדאבון לב, נקי גם מצרכי פסח. די שמחנו שהקשיש לכאורה שומר על פסח… לכן פניתי אליו בשאלה האם הוא דובר אידיש. "בוודאי", השיב על אתר. "מה השאלה?!"… גישוש זהיר העלה שאמנם הוא לא זכה ללמוד בחיידר, גם כותלי ישיבה לא שזפה עינו, אך חזקו עליו דבריו של הרה"ק רבי מרדכי מבילגורייא זי"ע [ששהה יחד עם אחיו הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע בעיר פעסט בשנת תש"ד] בעת שנפרד ממנו בעלותו לרכבת שהוציאה אותו מהונגריה, והוא, נער חסון וחזק היה אז, העלה את מזוודותיו של הרבי הנערץ לרכבת.
לאות תודה, ביקש ממנו הרה"ק מבילגורייא שייגש אליו, והוא בשמחה ניגש, בטוח שיקבל מתת יד ('טיפ' בלשוננו), אך להפתעתו, הרבי ביקש ממנו שלושה דברים: שיניח תפילין כל יום, שלא יינשא לנוכרית, ושלא יאכל חמץ בפסח. בבכי עז הוסיף הקשיש: "אני נשבע שקיימתי את הבטחתי! אבל את המצות שהבאתם", הוא אומר, "אינני מסוגל לאכול, בגלל… השיניים החסרות והשבורות"…
הלב נשבר, הרוח לא.
בראש חודש ניסן תש"פ, זימן לי בורא עולם בדרך פלאית וניסית, בהשגחה פרטית ממש, קילו אחד של 'מצות ציטרין', שהגיעו שלמות ברובן. אחרי משפט מטלטל כזה, הבטחתי לגוי השמש מתת יד נאה שינקה את הבית ויאוורר אותו, והבטחתי לחזור בהקדם.
את דרכי הביתה, כולל עליית 120 מדרגות, בשביל לאסוף צרור 'מצות ציטרין' ליהודי קדוש שכזה, עשיתי בחדווה ושמחת יום טוב. לא חשתי את אי-הנעימות של הצעידה ברחובות דוממים. קלות היו רגליי, נשאוני בחדווה אל הקשיש. וכשהבאתי לו את המצות, ישבנו עמו בכללי הזהירות המתבקשת בימי הקורונה, והכנו לו ליל הסדר כדת וכדין.
הוא קידש על היין, אכל כזית מצה וזכה לאחר שנים רבות מאוד, לצאת מעבדות לחירות. הרגשתי בעורפי את קדושתו וראייתו למרחוק של הרבי הקדוש מבילגורייא, שמסב אתנו בחדר השינה. ליל הסדר שלנו אולי החל מעט מאוחר, אך אין ספק שהיה ראוי לתואר הנכבד, שונה מכל מה שהכרנו עד עתה. אשרי העם שככה לו. לשנה הבאה בירושלים הבנויה.
(המבשר)