הרב ישראל היימן
אלימלך הוא בוגר של 'שם' …. לבני המשפחה ולידידים הקרובים לא צריך להסביר איפה זה 'שם', הם יודעים טוב מאד מה המשמעות של להיות בוגר של 'שם', זה לחלום בלילה, זה להזות ביום, זה זיכרונות לא קלים שמלווים אותו בכל מצב בשעת שמחה כבשעת עצב.
בפרט אם ב'שם' הזה הוא השאיר את כל המשפחה שלו למעט אח אחד ובת דודה אחת.
משפחה לתפארת הקים אלימלך, בנים ובנות עוסקים בתורה ובמצוות שמסבים לו נחת בעיקר מהעובדה עליה הוא חוזר בפניהם בכל הזדמנות, שבכל מצווה ובכל תפילה שלהם הם עוזרים לו לנקום את נקמת הוריו אחיו ואחיותיו מהצורר הנורא שלקח אותם לבלי שוב.
אבל הדבר הכי מזוהה עם אלימלך הוא מה שמלווה אותו בכל שלב בחיים, בכל התפתחות שהיא, הקטנה והגדולה, השמחה והמצערת.
זו האנחה המפורסמת שלו: אי… אי… אי…
נכד נולד – המזל טוב מלווה תמיד באי… אי… אי… המפורסמים.
חבר של"ע הלך לבית עולמו – ה'ברוך דיין האמת' מלווה כמובן באי… אי… אי…
חופות של צאצאים, שמועות על תאונות או פיגועים, נכד שקיבל ציון טוב במבחן, שבר בקרסול של הבת, תכנית שטורפדה או נופש מוצלח במיוחד.
בכל נושא, תמיד היא נמצאת שם ברקע, האנחה הקבועה, אי… אי…אי…
זו היתה התעלומה הקבועה שליוותה את חייהם של בניו ונכדיו של אלימלך, של חבריו ושכיניו, מה סוד האנחה הזו? אבל כשהיו שואלים אותו הוא רק היה אומר:
אתם, אתם לא יכולים להבין אי…. אי….אי….
ליל הסדר הראשון אחרי פטירתה של רעייתו של אלימלך, הסבתא אשת החיל שהקימה יחד איתו את האימפריה הגדולה, היה לילה מרגש ומלא זיכרונות לבנים ולבנות לנכדים ולנכדות.
ליל הסדר הזה היה מלווה בהרבה מאד אי…אי…אי… האנחה הזו ממש נכנסה שם כמעט בכל קטע במהלך הלילה, על כל כוס ועל כל פירוש או סיפור, העלאת זכרונות מאמא/סבתא ע"ה, התגובה להכל כל הזמן הייתה אי…אי… אי…
בסיום הסדר הארוך, רגע לפני הריקוד המסורתי החותם את הסדר בשירת 'לשנה הבאה בירושלים', פנה אלימלך לכל המסובים וביקש לומר רק עוד כמה מילים:
אולי הגיע הזמן לפתור לכם את החידה הגדולה שאתם כל כך רוצים לדעת – פתח אלימלך – אולי זו ההשפעה של ארבעת הכוסות, אולי של השעה המאוחרת ואולי הזיכרונות והתחושה של הזקנה שמי יודע כמה זמן עוד נשאר לי אחרי אמא ע"ה.
מעולם לא דיברתי יותר מידי על מה שהיה שם – המשיך אלימלך – אבל חשוב לי שהדור הצעיר ידע קצת, לפחות את הדברים הבאים.
היינו שם במחנות האיומים, רעבים גם צמאים ונפשנו ברעב עטופה, ובמצב הזה ניסינו לשמור על צלם אנוש ודעה שפויה, הדבר היחיד שהצליח להחזיק אותנו בצורה אנושית הוא החיבור לתורה ולמצוות, ניסינו כשהגענו לצריף לאחר יום עבודה מפרך ללמוד משהו, איזו הלכה או מאמר חז"ל, אבל הקלגסים הארורים לא נתנו לנו לדבר, ניסינו לערוך תפילות לפחות בשבתות ובימים טובים אבל החיילים ועוזריהם סיכלו כל התארגנות או התכנסות שלא מן המניין לשיטתם. הדבר היחיד שנותר לנו, אחרי התייעצות של כמה מהחברים שהיינו שם, זה הניסיון להזכיר לעצמנו כל הזמן את היסודות, את עצם העובדה הבסיסית שאנחנו יהודים בנים לעם הנצח בחירי האנושות, ואת זה בחרנו להנציח עם שש המצוות התמידיות, שראשי התיבות שלהם הם לא אחרים מ – אי…אי… אי… אמונה, יראת ה', אחדות ה', לא יהיה לך אלוהים אחרים, אהבת ה' ולא תתורו אחרי לבבכם..
ובקיצור, 'א'מונה 'י'ראה 'א'חדות לא 'י'היה 'א'הבה ושמירת הרא'י'ה שהוסוו באנחה האלמותית אי… אי… אי…
האנחה הזו החזיקה אותי, האמונה הזו שמרה עלי לאורך כל השנים האלו ואחריהם, את האמונה הזו ואת זכירת שש המצוות התמידיות תיקחו גם אתם צאצאיי היקרים ותנצרו אותם לעד.