אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ (ז, יב)
משה בעל מקצוע הוא וידיו ידי זהב, שנים ארוכות היה אחראי למערך היצור באחד המפעלים המשגשגים ומפרנס את בני משפחתו בכבוד, אך לא לעולם חוסן. המפעל נקלע לקשיים, ובתוך זמן קצר מצא משה את עצמו מחוסר עבודה עם עוד עשרות עובדים ותיקים.
בתחילה ניסה את מזלו במפעלים אחרים, אך רוב המשרות היו תפוסות, ועל המשרות שהיו פנויות רבו הקופצים שרובם צעירים, ובאופן טבעי הם זכו לעדיפות עליו, המבוגר בשנים. הוא לא בחל בשום הצעת עבודה, אך לשווא. הוא נותר עם התואר 'מובטל'.
אולם מהתואר 'מובטל' אי אפשר להתפרנס. לא נותרה לו ברירה אלא לעבור מבית לבית ולאסוף תרומות. הבושה היתה צורבת, הביזיונות היו נוראיים, אך קולות הילדים המבקשים אוכל גברו על הבושה הטבעית.
יום אחד בעודו דופק על דלתות נדיבים, מצא את עצמו עומד מול מכר ותיק. האיש הביט בו בעיניים רחמניות והבין את המצוקה המסתתרת מאחורי עמידתו הכפופה, הוא השכיל לרדת לעומק נפשו ולחוש את הביזיונות והבושות שמלווים אותו, באותו רגע גמלה בלבו ההחלטה לחלצו מן המצר באופן מוחלט.
"שמע ידידי, מוכן אני לתת לך סך של ארבעת אלפים שקלים בכל חודש, בתנאי שלא תעסוק יותר בקיבוץ נדבות. בתחילת כל חודש תבוא לביתי ותקבל את הקצבה האמורה, עד שתמצא עבודה כלבבך".
משה לא האמין למשמע אוזניו, ברגע אחד נפתרו כל בעיותיו הכלכליות. המצב היה טוב מדי מכדי להיות אמיתי, אבל האיש היה נראה רציני בכוונותיו.
הוא פרץ בבכי נרגש, מילים מגומגמות יצאו מפיו, הוא לא ידע כיצד להודות למיטיבו ולאיש חסדו. הוא הכביר במילות הודיה והערכה, וניסה להביע את שבקרבו. לבסוף עזב את הבית כשפיו אינו מפסיק להודות לשבח ולהלל.
ואכן, מדי חודש בחודשו ניגש אל בית ידידו הנדיב, קיבל את המעטפה, ולא שכח להודות על הטובה שהלה גומל עמו.
לאחר מספר חודשים אזר משה אומץ ושאל את מיטיבו: "אתה הרי עובר בכל בוקר בדרך לעבודתך ליד ביתי, אם כן אולי יואיל כבודו לשלשל את הכסף לתיבת הדואר שלי, כך אחסוך מעצמי להיטלטל כברת דרך ארוכה עד לביתך מידי חודש בחודשו'.
האיש טוב הלב הסכים בחפץ לב, ומידי חודש שלשל בתיבת הדואר של ידידו מעטפה גדושה בשטרות.
חלפו כמה חודשים וחודש ניסן התקרב. אבי המשפחה ערך את מאזן ההוצאות העתידי ונוכח כי הקיצבה המספיקה מדי חודש למחיה החודשית, לא תוכל להספיק גם להוצאות החג, ואף אם יצמצם את הוצאותיו למינימום ההכרחי – עדיין יחסר לו סכום משמעותי.
בעודו יושב ושובר את ראשו מאין יגדיל את התקציב החודשי לחודש המתקרב, ישב ידידו הנדיב והכין את המעטפה לחודש ניסן, לפתע הבזיקה הארה במוחו, הרי ההוצאות בחודש זה מרובות הם מחודש רגיל. בנדיבות לב שלף עשרה שטרות נוספים, קרע את המעטפה הראשונה, צירף אלף לארבעת אלפים שכבר היו שם, הכניסם למעטפה חדשה, כשבדעתו לשלשל את התרומה המוגדלת לתיבת הדואר של ידידו בדרכו לעסקיו.
המעטפה הקבועה בצבצה לה מן התא. משה אחז אותה בידו ומיד הרגיש שנפחה גדול מן הרגיל. הוא מיהר לפתוח את המעטפה ואבן גדולה נגולה מעל לבו. הוא פרץ בבכי של אושר ואמר: 'ידידי לא אכזב, הוא זכר אותי ואת צרכי משפחתי'.
הוא מיהר למשרדו של מיטיבו, נכנס לחדרו ובדמעות נרגשות הודה לו על אלף השקלים ששלח לו לכבוד החג.
"אלף?" שאל הנדיב. "זה כל מה שהיה במעטפה?!" תמה האיש.
"בודאי, היו שם גם הארבעת אלפים הקבועים, אולם עליהם כבר אינני מדבר, נו.. זה הרי קבוע…".
טבע האדם שכאשר מתרחש עמו נס ופלא, הוא פותח את פיו בהתרגשות בדברי שירה והודיה לבורא העולם, אך התרגשות זו טבעה לחלוף. כפי שדורשי רשומות רגילים לומר, שהמילה 'רגש' כוללת בתוכה את התיבות רגע אש, רגע של אש ההתרגשות שחולף ומתפוגג כעבור זמן. אולם עלינו לזכור להודות גם על מה שהתרגלנו לקבל כמובן מאליו.
(רבי דוד ברוורמן שליט"א- נאה דורש)