יעקב א. לוסטיגמן
כשמגיעים אנו לחג הפסח, וכולנו עמלים וטורחים בביעור חמץ והכנות לחג, אנשים וטף וביתר שאת נשים צדקניות, אשר בזכותן נגאלנו ובזכותן אנו עתידים להיגאל, כדאי להיזכר בסיפור המופלא שהיה עם הרבי הראשון מבאבוב, הרה"ק רבי שלמה זצוק"ל. ומעשה שהיה כך היה:
אחד מחסידיו של הרבי היה יהודי עשיר מאוד, שהצליח בעסקיו וצבר הון רב, ובהתאם לרום מעמדו וכבוד עושרו בנה לעצמו טירה מפוארת עם מרחבים אדירים וחידושים נפלאים, שנכללו בה ביחס לאותם הימים.
למרות עושרו הרב נשאר חסיד נאמן לרבו, ומטבע הדברים ביקש בכל מאודו שיבוא הרבי לסיור בביתו-ארמונו, כדי להתרשם מהטירה המפוארת ובוסתני הפרי משובבי העין שניטעו בחצרותיה.
הרבי נעתר לבקשתו של החסיד, טייל עמו בין חדרי המבנה המפואר, התבונן בנברשות הקריסטל המשתלשלות מתקרת הטרקלין המרכזי, מישש בידיו את וילונות המשי היוקרתיים ויצא עמו לטייל בשבילים המתפתלים בינות למדשאות רחבות הידיים והבוסתנים עמוסי הפרי.
ככל שהתקרבו לקצה החצר, נצבעו פניו של הגביר בצבע ורדרד של נחת. הוא עומד להציג בפני הרבי את מה שבוודאי ייחשב בעיניו לגולת הכותרת של כל החמדות שנגלו לעיניו היום.
והנה נגלה לעיניהם בית נוסף. גדול ממדים והדור מראה. לא כמו הטירה המרכזית, אבל בהחלט בית מכובד הראוי לשמו.
תריסיו של הבית מוגפים, הדלת נעולה, והעשיר מפשפש בכיסו, שולף מפתח אבל לפני שהוא פותח את הדלת, הוא מנער בקפידה את בגדיו: "זה 'הבית של פסח', הוא הסביר כשרטט של הנאה חולף בקולו. "את הבית הזה לא מנקים לפסח, הבית הזה מעולם לא ראה חמץ! כשיבוא חג הפסח אמכור את הטירה הגדולה לנוכרי למשך ימי חג הפסח, ואני ומשפחתי נעבור להתגורר בבית הנפלא הזה, שכל כולו בנוי על טהרת הפסח, ומעולם לא נכנס בו פירור של חמץ!!!"
הרבי החמיא לעשיר על ביתו, על נכסיו, הביע שמחה גדולה על כך שזכה לעשירות מופלגת שכזאת, וכמובן גם הזכיר לו ברמיזה עבה, שאת ההצלחה יש לחלוק גם עם העניים ועם מוסדות התורה והחסד, כי הרי האדם אינו נוטל עמו שום דבר לבד מתורה ומעשים טובים.
העשיר כמובן שמח לקבל את המחמאות וגם האזין ברוב קשב לדברי הכיבושין. הוא אכן פותח ידו לצדקה, וכעת הוא מקבל על עצמו אף להוסיף כהנה וכהנה, ולתת עוד יותר מכפי לימודו אשר הורגל בו עד כה.
אבל דבר אחד מציק לו… "אני רואה שהרבי לא מאוד התלהב מ'הבית של פסח'…", גישש העשיר, "הייתי בטוח שהרבי ממש יתפעל מהחידוש הנפלא הזה. הרי זה הידור נפלא מאין כמוהו להינצל ממשהו חמץ בפסח… ואילו הרבי הסתפק במחמאה כמו כל המחמאות שהחמיא לי על הטרקלין ועל הנברשות, על הווילונות ועל בוסתני הפרי. כאילו לא היה ב'בית של פסח', איזה חידוש נפלא מאין כמוהו שכל יהודי אמור לחשוק בו ולקוות שיזכה להגיע לידי כך…".
נענה הרבי ואמר לו: "אכן צדקו דבריך. אני לא מאוד התרגשתי מ'הבית של פסח', ואסביר לך גם מדוע. אם היה בזה משום חומרה או הידור מצווה, אין לי ספק שהייתי רואה את אבי ואת סבי הקדושים נוהגים כך. אבל הם לא נהגו כך, הם עמלו לנקות את הבית, התאמצו לבער את החמץ, הם לא חיפשו להקל על עצמם עם בית מיוחד לפסח, ולכן חוששני שאין מקום לחומרה היתירה הזאת…".
**
הסיפור הזה עם הרבי מבאבוב זיע"א, חביב מאוד בעיני, משום שהוא מחדד לנו את נקודת המבט. למה מנקים את הבית לפסח? לא רק כדי שיהיה נקי מחמץ, כמובן שזאת המטרה העיקרית, לקיים את מצוות התורה של 'תשביתו שאור מבתיכם'.
אבל יש כאן עוד רובד. החלק של המלאכה, הקרצוף, השפשוף, השטיפה והחיפוש אחר כל פירור של חמץ, יש לו עוד מטרה, מעבר להשגת היעד של בית נקי מחמץ. הרעיון הוא שהאדם יביא את עצמו למצב שהוא נקי מחמץ רוחני, לבדוק את בדקי הלב שלו עצמו בזמן שהוא בודק את הבית מחמץ, לשפשף לקרצף ולמרק את עצמו, את הנשמה שלו ואת הלב שלו, מהלכלוך והסיאוב של היצר הרע והחטאים הנגרמים בעטיו. אם נעתיק את עצמנו לדירה אחרת ונשאיר את הבית של כל השנה כשהוא בלתי ממורק, מה הועילו חכמים בתקנתם?
הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל, אמר רעיון יסודי מאוד. דרך העולם הוא שכששני ידידים נפגשים בבוקרו של החג הראשון של פסח, הם שואלים ודורשים זה בשלומו של זה, ומתעניינים, "נו… מתי סיימתם את ליל הסדר?", וכל המרבה לאחר ולנקוב בשעה קרובה יותר לאור הבוקר, הרי זה משובח (בדרך כלל המאחר שוכח לציין מתי התחיל את ליל הסדר…).
אומר רבי יצחק הוטנר: השאלה הזאת היא שאלה מכשילה ולא נכונה. לסיים את הסדר? חלילה! זה מקביל לשאלה של אחרי הפסח: "איך עבר עליכם הפסח". הפסח עבר? אבוי לנו אם זה המצב, לא לקחת ממנו כלום, לא הכנסת אותו ללב שלך?
נראה שיש כאלו שאצלם עדיין פסח כמו במצרים, שהקב"ה פוסח עליהם וחג הפסח פוסח עליהם. חלילה לנו מלהיות מהם, אנחנו צריכים לקבל את הפסח מתוך הבנה שהוא בא לשנות אותנו, הוא בא להישאר אתנו גם לאחר שיחלוף ויעבור כביכול.
ישנה אמרה שכמדומני שהיא מופיעה באלשיך הקדוש, או נאמרה משמו. ניסיתי לחפש ולא מצאתי, אבל את האמרה הזאת צריכים לשנן בכל מקרה, ומי שאמרה בוודאי אדם גדול היה:
כתוב בפסוק: "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם", אומר האלשיך הקדוש, כשמגיעה השבת, צריך כל יהודי לחשוב לעצמו- זאת לא 'סתם שבת', או 'עוד שבת' כמו כל השבתות. לא ולא. השבת הזאת היא שבת היסטורית. לעשות את השבת, איך עושים שבת? לדורותם! זאת שבת לדורות, ההשפעות שלה יישארו איתי כל ימי חיי ואותם אני מעביר גם לילדים שלי אחרי, והם בתורם יעבירו אותן לדורותיהם אחריהם עד עולם. כי השבת לא 'עוברת', היא לא 'מסתיימת'. היא נשארת אתנו לדורות.
זאת צריכה להיות ההסתכלות גם על ליל הסדר, על חג הפסח וכמובן גם על ההכנות לחג הפסח. כי ההכנות עצמן, גם הן משפיעות על הנפש ועל הנשמה הקדושה שבתוך כל אחד ואחד מאתנו, ואנחנו צריכים לקחת אותן אתנו לדורות.
**
אבל אחרי כל ההכנות, חשובות ככל שתהיינה, מגיע עיקר העיקרים, הלא הוא ליל הסדר, וגולת הכותרת של ליל הסדר זאת כמובן מצוות 'והגדת לבנך', ולכן ננצל את ההזדמנות ואת הבמה הנכבדה, כדי להביע נקודה חשובה בעניין זה של חינוך הבנים, ואם יועיל הדבר בבית אחד מישראל, והיה זה שכרינו.
שמעתי פעם מעשה אודות יהודי שהדפיס משניות מצוירות לילדים, באופן הממחיש את הנלמד. הוא רצה להכניס את המשניות הללו בתלמודי התורה ובבתי הספר התורניים, ולכן פנה ליו"ר החינוך העצמאי באותם ימים, הגאון רבי שרגא גרוסברד זצ"ל, הציג בפניו את המשניות המצוירות, וביקש ממנו להכניס את המשניות הללו לתוך הרשימה של ספרי הלימוד בבתי הספר של החינוך העצמאי.
רבי שרגא עיין במשניות, התרשם מאוד, אבל מאחר והיה זה חידוש שלא היה כמותו קודם לכן, הוא לא רצה להכניס דבר כזה לתלמודי התורה לפני שיקבל הכוונה מדעת תורה.
הוא נכנס למרן הגרא"מ שך, ופרש בפניו את השאלה. הרב שך הרהר בדבר ולאחר מכן השיב לרבי שרגא: "הרי אתה נוסע בימים הקרובים לארה"ב, שם תפגוש בוודאי את מרן הגאון רבי משה פינשטיין, אם כן למה אני צריך להכריע בסוגיא כבדת המשקל הזאת? שאל את רבי משה עצמו, והוא יהיה זה שיכריע".
כשהגיע רבי שרגא לארה"ב, הציג את השאלה בפני רבינו בעל ה'אגרות משה', שציטט על אתר את דברי התוס' רי"ד במסכת מגילה (ג ע"א), על מה שאומרת הגמרא שכשכתב רבי יהונתן בן עוזיאל את התרגום על נביאים וכתובים, נזדעזעה ארץ ישראל 400 פרסה על 400 פרסה, ויצאה בת קול ואמרה "מי גילה רז זה לבני".
שואל התוס' רי"ד, למה זה כל כך נורא? למה צריכה הארץ להזדעזע? הרי רבי יהונתן בן עוזיאל בעצם פתח פתח לידיעת התורה, יש פסוקים שעד היום רוב רובם של האנשים לא הבינו אותם, ועכשיו הם ברורים ונהירים, למה יש פה משהו שמצדיק את הזעזוע הנורא?
אלא מתרץ התוס' רי"ד, שהפירוש הזה מוריד מעמל התורה. אם עד עכשיו היו יהודים צריכים להתייגע רבות כדי להבין את הפסוקים הללו, עכשיו הם מציצים בתרגום והכל בהיר ומחוור, בלי עמל ויגיעה. על כך הזדעזעה ארץ ישראל, על הירידה הצפויה בעמל התורה.
על בסיס העניין הזה, הורה רבי משה פיינשטיין שלא להכניס את המשניות המצוירות לתלמודי התורה, וכך אכן עשה רבי שרגא גרוסברד.
אבל אם נסתכל מסביבנו, מה אנחנו רואים? משניות מצוירות? זה שייך לדור הקודם. בזמנינו יש לנו גמרות מכל רחבי הש"ס למבוגרים, לא לילדים, והן מצוירות בציורים צבעוניים עם הדמיות של תלת מימד.
מה הפשט? למה באמת אנחנו צריכים את כל העזרים הללו, אחרי שרבי משה פיינשטיין הכריע מה שהכריע?
התשובה היא שהשתנו הדורות. מה שהיה נכון אז, היה נכון באותם ימים, אבל מאז התפתחה המדיה העולמית, הדיגיטלית והאלקטרונית. העולם כולו הפך יותר צבעוני, כל דבר מגיע עם הסברים וציורים והדגמות והמחשות, הדור נחלש, חייבים להתאים גם את הביאורים על הגמרא והמשניות בהתאם, אחרת מספר הלומדים ילך ויפחת חלילה וחלילה.
והיסוד הזה מונח וקובע במסמרות של ברזל בתוך דברי הפסוק: "והגדת לבנך… ביום ההוא!". ההגדה לבן צריכה להיות בהתאם ליום ההוא. לא הרי 'והגדת לבנך' של לפני 50 שנה, ל'והגדת לבנך' של היום. הדורות השתנו, הילדים השתנו, ההורים השתנו, צורת החינוך צריכה גם היא להשתנות. מי שיחנך את הילד שלו בצורה שהסבים שלנו חינכו את ילדיהם, יקבל תוצאה מזעזעת רח"ל.
**
כלפי מה הדברים אמורים? יש 'אור החיים' נורא בפרשת תצוה. דברים שאלמלא היו כתובים במפורש על ידי קדוש ישראל רבינו חיים בן עטר, לא היינו יכולים להוציא אותם מהפה שלנו.
"ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך", שואל האור החיים הקדוש: מה זאת הלשון הזאת של 'ואתה תצוה'. למה לא 'תאמר', 'תדבר', 'תגיד', 'תבקש'? למה לשון ציווי?
מסביר ה'אור החיים' הקדוש שהקב"ה חשש שמשה רבינו לא ייפגע. הוא היה זה שהוציא את ישראל ממצרים והוביל בראש, הוא היה השליח לתת את התורה, הדמות הדומיננטית ביותר ללא ספק עד הרגע הזה, ועכשיו הוא בונה משכן ומי מתמנה להיות הכהן הגדול? אחיו אהרן הכהן. מעכשיו מרכז הכובד עובר לאהרן הכהן, הוא יהיה זה שילבש את בגדי הכהונה, הוא ייכנס אל הקודש ואל קודש הקדשים, הוא ידליק את הנרות במנורת הזהב יום יום. ומשה רבינו? ובכן, הוא יישאר באוהל ואף ייאסר עליו להיכנס למשכן כי הוא אינו כהן.
לכן אמר לו הקב"ה "ואתה תצוה". נכון שאהרן יעשה את העבודה, אבל מכח מה? מכח הציווי שלך. אתה נשאר המלך של עם ישראל, והשליחים שלך יעשו את הציווי שלך במשכן ובכל התחומים.
רבותי, אנחנו צריכים להזדעזע כשקוראים כזה אור החיים הקדוש. משה רבינו! העניו מכל האדם אשר על פני האדמה. פה אל פה אדבר בו, עבד נאמן קראת לו… משה רבינו ייעלב? צריכים לתת לו פיצוי, להסביר לו שלמרות שמרכז הכובד עובר למקום אחר, הוא עדיין זה שמצווה?
כמובן שאין לנו השגה בכלל מה זה משה רבינו, ומה זה נקרא לפייס את משה רבינו. צריכים את הרוח הקודש של האור החיים הקדוש כדי להבין את הדקות של העניין שהוא רחוק מההשגה שלנו מרחק שנות אור.
אבל אנחנו כן צריכים ללמוד מזה איך להתנהג בבית פנימה.
הורים יקרים, אבות טהורים ואימהות צדקניות. הילדים שלנו גדלים בדור בעייתי מאוד. רוחות פרצים מאיימות עליהם מכל צד. הטכנולוגיה הגיעה לשיאים, הפיתויים נוראיים. אם בעבר אדם היה צריך לקבל החלטה כדי לחטוא ולצאת מביתו לשם כך, היום הוא יושב בבית שלו עם מכשיר קטנטן ביד וכל העולם מגיע אליו, לתוך הבית עם הדלת הנעולה והתריסים המוגפים. אי אפשר לברוח מהניסיונות הללו כמו שפעם יכולנו לברוח.
החינוך של הילדים צריך להיות 'ביום ההוא'. בהתאם לזמנים שלנו. צריכים להחמיא להם, לדבר אליהם בכבוד, לתת להם את ההרגשה שהם חשובים לנו. יש הורים שמצפים מהבן שלהם שיהיה גדול ממשה רבינו, מחמיאים לאחים שלו, ומשאירים אותו רעב וצמא למחמאות, שוכחים אותו בצד ופוצעים את הנשמה שלו בלי לשים לב, שולחים אותו במו ידיהם לחפש מחמאות במקומות אחרים, לא עלינו.
היה לי סיפור עם בחור בישיבה, שבמשך שבועיים היה מאחר מדי יום לתפילה. כמובן שאי אפשר לעבור על כך לסדר היום כאילו לא קרה דבר, יש סדרים וזמנים.
ניגשתי לבחור היקר הזה ושאלתי אותו שאלה: "תגיד לי, אם אתה היית ראש הישיבה והיית רואה בחור שמאחר לתפילה במשך שבועיים, מה היית עושה בנידון?".
הבחור תלה בי עיניים קצת מבוהלות: "הראש ישיבה מתכוון שאני אמליץ לו על עונש הולם, למי שמאחר לתפילה במשך שבועיים?".
אמרתי לו "לא יקירי. לתת עונשים אני לא צריך את העזרה שלך. כל אחד יכול להמציא עונשים מקוריים ומעניינים, ואולי אפילו מאוד מרתיעים… אבל אני לא רוצה להעניש אותך, אני רוצה לרומם אותך, לגרום לך לרצות להשתנות, ולכן אני שואל מה מדבר אליך, מה יכול לגרום לך להתרומם ולהתחיל להקפיד יותר על העניין הזה של התייצבות בזמן לתפילה בישיבה?".
הבחור הבטיח לחשוב על כך, ובינתיים לא חזר אלי עם תשובה… ובעצם התשובה פחות חשובה. הרעיון הוא לתת לו את ההרגשה שבעצם זה בידיים שלו, אם הוא ירצה, הוא יכול להשתנות, כי בזמנינו אנחנו צריכים להשקיע בעידוד, פחות ענישה, פחות תלונות על הילד, בוודאי שלא להעליב אותו ולהשפיל אותו חלילה וחלילה, אלא ההיפך, לעודד ולעודד לדרך הטובה, זאת העצה היחידה בדורנו, ורק כך נוכל לקיים 'והגדת לבנך' ביום ההוא.
אבל לפני שנסיים אני רוצה להוסיף עוד חידוד אחד קטן. פעם שוחחתי עם עיתונאי שאמר לי שכשהוא כותב נגד פוליטיקאי כלשהו, הוא מסתבך עם אדם אחד. לעומת זאת, אם הוא כותב בעד פוליטיקאי כלשהו – הוא מסתבך עם הרבה מאוד אנשים אחרים. למה? כי אנשים מתקשים לראות שמישהו אחר מקבל מחמאות והם עצמם נשארים בצד.
ואם כך באנשים מבוגרים, אומנם פוליטיקאים אבל בכל זאת מבוגרים… מה נאמר כשמדובר בילדים קטנים או בבחורים צעירים???