מאז שהיינו צעירים מאוד, אנחנו מודעים לכך שיש שלוש קבוצות בעם ישראל: כהנים, לויים וישראלים. אפילו הילדים הקטנים מאוד, שעדיין לא מבינים את ההבדל, כבר יודעים לומר בפה מלא ששלושת המצות של ליל הסדר, מכוונות בסדר זה 'כהן, לוי ישראל'.
הכהנים הם מיעוט קטן מאוד מתוכנו, בכל קהילה יש כמה בודדים. ולרגל לימוד הלכות 'נשיאת כפיים' בסדר הלימוד של 'הדף היומי בהלכה', בשילוב עם פרשות אלו שבהן אנו לומדים רבות על מצוות הכהנים, בספר ויקרא המכונה 'תורת כהנים', חשבנו שאולי באמת הגיע הזמן לשאול את הכהנים, איך זה באמת להיות כהן?
לשמחתנו הרבה, לא היינו צריכים להרחיק נדוד בחיפוש אחר כהנים, שכן במשרדי 'דרשו' עצמם עובדים שני כהנים. האחד הוא הרב אהרן כהן, שמחלק את יומו בין לימודים בכולל ובין פעילות של זיכוי הרבים כמנהל מערך "הדף היומי בהלכה" ושלל תחומים נוספים עליהם הוא מופקד בארגון, ואתו עמו הרה"ח לוי יצחק פרנצויז, ממחלקת הנהלת החשבונות וחשבות השכר של 'דרשו'.
פנינו אליהם בשאלה המאוד פשוטה ומאוד מתבקשת, אז איך זה להיות כהן? את המאמר המלא אנו משאירים לגליון 'לקראת שבתת' שייו"ל בהמשך השבוע, אך בחרנו להביא לכם קטע מתוך השיחה של הרה"ח לוי יצחק פרנצויז.
אחד מה'מטענים' שהכהונה מעמיסה על כתפיהם של הכוהנים היא מצוות 'וקידשתו'. "אני מניח שעם השנים מתרגלים גם לזה", אומר הרב פרנצויז, "אבל כנראה שצריך קצת יותר שנים בשביל זה, כי עד כה טרם התרגלתי. אני מגיע בבית הכנסת ליטול ידיים לסעודה שלישית, ואנשים מבוגרים ממני בעשרים שנה פתאום מפנים לי את הדרך ומכריזים "או, יש כאן כהן, וקידשתו!!!". אני מרגיש כאילו הייתי יהודי בן שמונים… זאת לא הרגשה נעימה, אבל אין ברירה, הרי אמרו חז"ל 'וקידשתו אפילו בעל כרחו'…
"בהקשר זה הוא מספר על מקרה מעניין מאוד שאירע לו באחרונה: "המטפלת של הבן שלי, ילד בן שנה וחצי, שוחחה עם רעייתי שסיפרה לה בדרך אגב שאני כהן. מיד קפצה הגננת עם שאלה הלכתית חמורה מאוד… אם הבן שלי בן השנה וחצי הוא כהן, היא צריכה לנהוג בו דין 'וקדשתו', ואם כן, כששני ילדים בגן בוכים שהם רעבים, הבן שלי וילד נוסף, אולי היא צריכה להניח את הילד השני וקודם כל לתת לבן שלי את כל מבוקשו כי הרי הוא כהן!
"היא שאלה את הרב שלהם, שהשיב לה שבכזה מקרה שילדים בוכים כי הם רעבים וכדו', צריכים לעבוד לפי שיקול דעת, ולטפל לפי סדר עדיפויות שגרתי שמטפלים בכל מקרה אחר כששני ילדים רעבים. הרי לא עלה על הדעת שהיא תיתן לילד אחד לצרוח מכאבים כי יש כאן ילד שהוא כהן וצריכים לדאוג שהוא יהיה מרוצה לפני שהיא ניגשת לאחרים. ועדיין, השאלה הזאת מאוד מעניינת, עד כמה הגדר הזה של 'וקידשתו' תופס, מה קורה אם הילד השני לא בוכה, אלא סתם ביקש משהו לפניו… שאלה מעניינת.
"מצד שני, אנחנו מקבלים 'עליות לתורה' בלי סוף. אני יודע שאצל ישראלים, יש מקומות שבהם יכול אדם לעבור שנה בלי לקבל עלייה, תלוי בגודל המניין. אנחנו הכהנים, מקבלים ממש כל שבוע עליה, ולפעמים יותר מפעם אחת בשבוע. לא פעם אני עושה חשבון בסוף השבוע שקיבלתי עליה גם בשבת בבוקר, גם במנחה, גם בשני וגם בחמישי… ואם היה ראש חודש באמצע, אז זה יכול להסתכם גם במספר עליות גדול יותר, על אחת כמה וכמה בימי החנוכה וכדו'.
"המשמעות של זה היא גם שאם פעם שכחת ובטעות אכלת או שתית בתענית ציבור… צריך לזכור לבוא לבית הכנסת קצת מאוחר למנחה, כדי שלא יכבדו אותך בעלייה ככהן, וכולם יצטרכו לשמוע אותך מסביר לגבאי שאתה לא יכול לעלות לתורה כי אתה לא בצום…
"עוד נקודה שהייתי אומר שהיא קצת לא סימפטית זה הנושא של קברי צדיקים. במיוחד כשהייתי בחור בישיבה וכל הישיבה היתה נוסעת לקברי צדיקים, יום שלם של נסיעה בצפון. קודם כל זה מתחיל באוטובוס, בחורים עוברים לידי ופתאום שמים לב: "רגע, אתה כהן, מה אתה עושה כאן, אתה ממילא לא יכול להיכנס…". אחד, ועוד אחד, ועוד אחד, זה לא נגמר…
"אני רוצה להתפלל, מה זאת אומרת מה אני עושה כאן? אם אני לא יכול להיכנס לתוך בית העלמין או לאהל הציון עצמו, אני יכול לעמוד במרחק של כמה עשרות מטרים ולהתפלל שם…
"אבל כשמגיעים למקום עצמו, זה באמת לא הכי נחמד להישאר ולעמוד לבד בחוץ. לפעמים יש עוד כהן אז חצי צרה, אבל לפעמים זה פשוט לעמוד לבד במשך חצי שעה. במירון צריך לפעמים לעמוד שעה וחצי בחוץ. היום יש 'מרפסת כהנים' זה הרבה יותר קל, אבל גם, בלילות ישנים שם כל מיני אנשים, אי אפשר באמת לשבת שם ולומר תהילים בנחת…