זהו סיפור מיוחד על הגאון הגדול רבי חיים פינחס שיינברג זצוק"ל, מי שעמד בראש ישיבת תורה אור, רבה של קריית מטרסדורף בירושלים וחבר במועצת גדולי התורה, מנהיג ופוסק, נולד בפולין, גדל במיר ובהיותו בן תשע היגר לארה"ב.
המשפחה התגוררה בלואר איסט סייד, והנער הצעיר למד בישיבת רבנו יעקב יוסף ובשנים מאוחרות יותר, בישיבת רבנו יצחק אלחנן. נפשו חשקה בתורה ובארה"ב של אמריקה בשנים ההן לא היו הרבה ישיבות או כוללים שהשביעו את צימאונו העז.
בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת התחתן רבי חיים פנחס עם באשע, בתו הבכורה של רבי יעקב יוסף הרמן, שהיה מחלוצי עובדי השם בצפון ארה"ב. הכל נתן הרב הרמן לאדון הכל, וגם את ילדיו מסר לכבודו יתברך.
תקופה קצרה אחרי נישואיהם, והם צעירים לימים ובתחילת דרכם, כשהרעיה הצעירה בת שבע עשרה בסך הכל, בת תפנוקים מאמריקה, שאביה אמיד ועסקי הפרוות שלו משגשגים – הגיע הרב הרמן ובפיו הצעה: חיים פנחס ובאשי צריכים לעזוב.
את הסיפור על מסע ודרך ארוכה, זכיתי לשמוע מכלי ראשון ממש, מבתם, הרבנית הדגולה מרת פרומה אלטוסקי תחי', שסיפרה לי אותו ברהיטות מתובלת בהומור שנון. "כשלסבא, הרב הרמן, היו רעיונות כל הבית היה רועד…" אמרה לי הרבנית אלטוסקי תחי', "בארה"ב של השנים האלה לא היו כוללים, וסבא, הרב הרמן אמר, אנחנו צריכים להכין את ההנהגה של הרבנים של אמריקה לשנים הבאות, וחיים פנחס צריך לעזוב כאן וללכת למיר".
זו היתה ההצעה, ולאחריה – ארזו בני הזוג מזוודות, נפרדו מבני המשפחה ומהשפע שהיה נחלתם בארה"ב ויצאו למיר, עושים דרך ארוכה אבל בכיוון ההפוך. היו אלו שנים של מהגרים שעזבו את אירופה בדרכם לאר הזהב, ובני הזוג שיינברג חצו את האוקיינוס בדרכם למיר, שהיתה עיירה קטנה ופרימיטיבית ללא מים בברזים ובלי זכר למנעמי החיים שהכירה האשה הצעירה באמריקה, אבל היתה בה ישיבה!
לא קלה היתה הדרך, ובני הזוג הצעיר, בעודם מטלטלים בעגלה העושה דרכה אל מיר, חלפו על פני ראדין ונכנסו אל הכהן הגדול כדי ליטול את ברכתו.
הם היו עייפים מן הדרך והאנשים אשר על הבית לחשו באוזניו של מרן החפץ חיים, כי הזוג הצעיר העומד לפניו עשה דרך ארוכה מאד מאד, מאמריקה למיר כדי ללמוד תורה.
שמונים שנה זכתה הרבנית באשה שיינברג, לעמדו לימין בעלה הגדול וללוות אותו בכל דרכיו. שמונים שנה של חיים עשירים מלאי רוח וטעם, שמונים שנים של אהבת תורה ויראת שמים, כשהרבנית מוסרת נפשה על תורתו של הגאון רבי חיים פנחס, שמסכת חייו המופלאה ארוגה בעשרות פתילים שלי ים הדומה לרקיע הדומה לכסא הכבוד.
שמונים שנה שמרה הרבנית שיינברג את הדברים שאמר להם מרן החפץ חיים בתחילת הדרך. באוזני שמעתי את הסיפור המופלא הזה, מפיה של הרבנית אלטוסקי תחי', וכה אמר: גם הקב"ה עשה דרך ארוכה מאד, לא ארוכה כמו הדרך מאמריקה למיר אלא דרך ארוכה הרבה יותר! שבעה רקיעים עבר הקב"ה משמי השמים העליונים ובא אלינו רוכב ערבות וירד על הר סיני לתת לנו את התורה. מרחק גדול עשה האייבישטער כדי לרדת להר סיני. מן הארץ עד לרקיע מהלך חמש מאות שנה, ועוביו של רקיע – מהלך חמש מאות שנה, ובין כל רקיע לרקיע – מהלך חמש מאות שנה. מרחק גדול מאוד…
ועכשיו גם אתם הולכים. באים מאמריקה למיר והדרך עוד ארוכה…
אבל אם הקב"ה עשה דרך ארוכה כזו, גם ר' חיים פנחס ורעייתו יכולים לעשות את הדרך מאמריקה למיר – – –
(י. פריינד יתד נאמן כ"ד אדר תשפ"ג)