רבי ישעי'לה לא שעה לדבריו, והמשיך להפריד את הקשה מן הרך, ובסיימו קם ממקומו ופרוסת הלחם הרכה בידו, ניגש בריצה לקצה השולחן, ומסרה לאדם היושב בראש השולחן שכנגדו, ואז חזר למקומו וטעם מיד משארית פרוסת "המוציא

"והוא יושב פתח האוהל כחום היום"

'מעשה אבות סימן לבנים' – בפרשיות אלו נמצינו למדים על מידותיהם והליכותיהם של אבות הקדושים ראשי האומה הישראלית. ממידתו האצילית של אברהם אבינו עליו השלום כבר הפיקו לקח-חיים חכמינו זכרונם לברכה כנאמר: גדולה מצות הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה. היה עוזב את צרכיו ומעשי עבודתו בקודש, ועסק והאכיל והשקה את הבאים בתוך ביתו להחיות נפש כל חי. כך בכל דור ודור היה מאורי הצדיקים רועי שבטי ישראל בין עסקי עבודתם את קונם, ראו לנכון אף להדר במצות הכנסת אורחים בהידור. מפעילים את ביתם ועסוקים היו לתת מהון ביתם לאכול ולשתות להרוות את צמאונם של המתדפקים על דלתותיהם והחיו את נפשות בני ישראל. במאמרינו לקטנו שביבי עובדות מאלפות על הליכותיהם והנהגותיהם.

פתח דברינו מעניין לצטט ולהביא מה ששח פעם לאמר הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זצוק"ל כי מי שמכניס אורח אפילו אם הוא יטול על כך ממון ושכר, מקיים מצות הכנסת אורחים. משום שעושה קצת יותר ממה שהכסף מחייב אותו לעשות. פעם עבר המהר"א מבעלזא זצ"ל ליד בית שהכניסה אליו היתה מסביב דרך החצר ואמר: בית כזה אינו כביתו של אברהם אבינו להכנסת אורחים. בגלל שהכניסה צריכה להיות מלפנים כדי שהאורח ימצא מיד את הכניסה ולא יצטרך לחפש אחריה.

ביתו של הרה"ק רבי ישעי'לה מקערסטיר זי"ע היווה "משכן חסד" גדול, ששעריו היו פתוחים לרווחה בכל עת, ואורחים רבים צובאים על דלתותיו יום יום ומצויים בו תדיר יומם וליל. פעם אחת בעת ה"הפסקה" לפני ה"תקיעות" של ראש השנה, כאשר כל אחד אחוז שרעפים בהכנה רבתי לקראת מצות "תקיעת שופר" ורבים לומדים את רזי ה"זוהר" הקדוש בסודות המצוה המיוחדת, ניגש לחדר האוכל, והיה פורס עוגות סדורות ע"ג מגשים גדולים לציבור המתפללים, בכדי שיוכלו להשיב את נפשם במיני תרגימא תיכף לאחר התפילה הארוכה..וכך אמר: "די גאנצע עולם טוהט מיט 'רזין דרזין', און איך טוה מיט 'לשובע ולא לרזון'!" [הכל מתעסקים כעת עם "רזין דרזין", ואילו אני עוסק ב"לשובע ולא לרזון"!].

"הכנסת אורחים" שנוהג הרה"ק רבי ישעי'לה מקערסטיר זי"ע

עובדא מופלאה מסופר על הגה"ק ה"מנחת אלעזר" זי"ע ששמע רבות על גודל "הכנסת אורחים" שנוהג הרה"ק רבי ישעי'לה מקערסטיר זי"ע, והשתוקק מאד להכירו. באחת השנים בז' באדר, יומא דהילולא דהרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאליב זי"ע, באה הזדמנות לידו להכיר את רבי ישעי'לה, בבוא שניהם להשתטח על הציון הקדוש. לאחר העליה לציון, ערך רבי ישעי'לה במקום "טיש" לכבוד האי יומא דהילולא. הרה"ק רבי ישעי'לה נטל את ידיו לסעודה, ותוך כדי הנטילה הבחין בהגה"ק ממונקאטש, ומאחר שלא יכל להפסיק בדיבור, הורה לו באצבעו שישב לצידו. ברך רבי ישעי'לה ברכת "המוציא", בצע פרוסה מהפת, והחל מסיר בעזרת הסכין את החלק הקשה אשר סביבות הפרוסה, סביב סביב. ה"מנחת אלעזר" אשר היה עז ותקיף בשמירת ההלכה, ולא חת מפני כל, מיהר ומחה בו, באמרו: "נוּ, הֶפְסֵק!"

אך רבי ישעי'לה לא שעה לדבריו, והמשיך להפריד את הקשה מן הרך, ובסיימו קם ממקומו ופרוסת הלחם הרכה בידו, ניגש בריצה לקצה השולחן, ומסרה לאדם היושב בראש השולחן שכנגדו, ואז חזר למקומו וטעם מיד משארית פרוסת "המוציא". אח"כ פנה רבי ישעי'לה ל"מנחת אלעזר", ואמר לו: "במחילת כבוד תורתכם, בעת שברכתי ברכת 'המוציא', הבחנתי בזקן העני חסר השיניים היושב מולי, והוא מורעב מאד עד שכמעט פרחה נשמתו, לכן לא יכולתי לטעום מן הפת, בטרם נתתי לו את הפרוסה להחיות את נפשו".

וסיים לאמר: "נו, זאגט מונקאטשער רב, וואס איז הארבער? 'הפסק' אדער 'רחמנות'?" [אִמרוּ נא, הרב ממונקאטש, מה חמור יותר? 'הפסק' או "רחמנות'?]. האם זה גרוע מ"גביל לתורא" שאין זה הפסק, ומותר אפילו בין "המוציא" לטעימה.[רשומים בשמך]

באישון-ליל אחד, נקלע יהודי עובר-אורח לעיר-מושבו של הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנה זי"ע

דלתות ביתו של הרה"ק רבי מרדכי מנדבורנה זי"ע , פתוחות היו לפני כל עובר-ושב וכל אורח-פורח, כביתו של אברהם-אבינו ממש. כל הלך אשר נקלע העירה, או כל עני ואביון המצפה לשולחנם של אחרים, ידעו והכירו את הכתובת, מקום שם ערוכים השולחנות לפני האורחים, כבבי-הילולא.

מדי ערב, נערכים היו, בבית, בעליה ובחצר, שולחנות מלאי-כל-טוב לפני עשרות רבות של סועדים, אשר נהנו מהם חינם אין כסף. איש זר כי נקלע למקום, בטוח היה, לפי מראה עיניו, כי במקום נערכת חתונה.

בכל ערב-שבת ובכל ערב-חג, מתחלקים היו מביתו כמויות מזון אדירות, לכל נצרך ולכל דכפין. מאות חלות ועשרות ליטראות של בשר ודגים מבושלים כל-צורכם, מוצעים היו לרבים מדי שבוע בשבוע, כשמעת-לעת הולכת רשימת הנתמכים הקבועים וגדלה. בפקודת הצדיק רבי מרדכי, היו גם החלות שנאפו לחלוקה, כפולות לפחות, מגודלן של החלות שנמכרו במאפיה המקומית. כמו כן, כל אימת שחלה הרעה במצב הכלכלי במדינה, מורה היה הרה"ק ר"מ  להגדיל את כמויות המזון המחולקות, בכדי להשביע את נפש העניים הרעבים, שאין ידם משגת. בדרך-כלל, מופיע היה הרה"ק רבי מרדכי  בעצמו בעת החלוקה, כדי להעיף עינו ולהשגיח לבל יקופח, חלילה, חלקו של איש.

באישון-ליל אחד, נקלע יהודי עובר-אורח לעיר-מושבו של הרה"ק רבי מרדכי . שמו של בית הרה"ק , כבית של הכנסת אורחים, הלך לפניו בכל המחוזות, וידע גם אותו ההלך, לפנות עתה הישר אליו. קיבל רבי מרדכי את פני האורח בששון ובשמחה, ושש עליו כעל מציאה יקרת-ערך, שבאה בהיסח הדעת. כדי שלא לעורר את בני-הבית, נטפל הרה"ק  בעצמו לערוך לפניו שולחן לסעודה, והעלה עליו מכל מאכל אשר ייאכל שנמצא אותה שעה בבית. כדי להנעים לאורח את שהותו ואת שעת ארוחתו, למען תהיה המצוה שלימה ומהודרת, היסב אף הרה"ק  לצידו של האיש, גילגל עמו בשיחה של קירוב-לבבות, פרס לו מן הלחם והקריב לפניו את קערות המזון.

לרגל ריבוי הסועדים על שולחנם, נוהגים היו, כאמור, בבית-הצדיק לאפות לחמיהם בככרות גדולות במיוחד, אשר כל פרוסה מהן, היה בה כדי להשביע והותר. משסיים האורח הלזה לאכול את הפרוסה הראשונה, שאלו הרה"ק ר"מ, אם ייאות לאכול עוד פרוסה. השיב הלה בחיוב. מיד עמד הרה"ק  בשמחה ניכרת, ופרס למענו פרוסה נוספת. גם משסיים את זו, לא נמנע ר"מ  לשאול על אודות פרוסה נוספת, וגם הפעם באה התשובה לחיוב. בסופו של דבר, כילה האיש בארוחתו ככר לחם שלימה – דבר שנראה מוגזם ובלתי-טבעי לחלוטין. משכילה לאכול, פתח ואמר: "אל נא תחשדו בי, רבי קדישא, כי מורגל אנכי באכילה-גסה כגון דא! מעולם לא! אולם, נוכחתי וראיתי, את השמחה העצומה שקרנה מזיו-איקונכם, על כל כף ועל כל פרוסה שהבאתי אל פי; לא רציתי, אפוא, למנוע מכם את השמחה הזו, ואילצתי עצמי לאכול עוד ועוד, למען שמח בכך את לבבכם הטהור!". וכאשר נשמע פעם מפי הצדיק רבי מרדכי עצמו לומר: "חוששני, שלא אצטרך ללקות בגיהינום, על 'הנאת-העולם-הזה' שלי, מרוב התענוג שחש אני בנפשי, שעה שיהודים אוכלים ושותים בצל-קורתי!"(תולדותיהם של צדיקים)

עמד ראש הישיבה הגאון רבי שבתי יגל זצ"ל ואמר:

בעיירת סלונים התקיים מוסד "הכנסת אורחים" שהוחזק על חשבון הקהילה כמקובל מקדמת דנא בקהילות ישראל. לימים קמו הנציגים החילוניים והתנגדו להקצבת סכום בשביל החזקת המוסד בטענם: הלא את האורחים הנכבדים בין כה מזמינים לבתים פרטיים, נמצא שכל המוסד הוא לארחי פרחי אין זה מחובתנו לטרוח באכסנייתם.

עמד ראש הישיבה הגאון רבי שבתי יגל זצ"ל ואמר: "על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". למה גמילות חסדים מוזכר בלי ה"א? אלא חז"ל צפו שיהיו כאלו שיתווכחו מה זה "תורה" ולכן כתבו "התורה" בהא הידיעה. גם ראו שיהיו שיתווכחו על "עבודה" האם עבודת ד' או עבודת כפיים לכן הדגישו "העבודה". אבל על גמילות חסדים לא משנה עם מי גומלים חסד, מי לנו גדול מאברהם אבינו שגמל חסד בעת חוליו עם מי שנדמו לו כערביים… ואין להפלות בין נכבדים לארחי פרחי.