סיפור נפלא על מידת הוויתור, אותו סיפר הרב נקר ופורסם בגיליון 'מרוה לצמא', וממנו נוכל ללמוד שלעולם לא מפסידים מוויתור.
היה זה אברך ירושלמי שהתגורר בדירה של שניים וחצי חדרים. כשגדלה משפחתו הוא קנה בשכונת רמות א' דירה של שניים וחצי חדרים עם אופציה להרחבה של עוד חדר וחצי, עם הרישיונות לבנייה.
בדיוק אז הרחיב השכן את דירתו ופתח חלון במקום שהוא, האברך, התכונן לבנות. האברך מחה כדין תורה, ואמר לו שלא יפתח את החלון, כי כאשר הוא יבנה, יבוא השכן בטענה שהוא מסתיר לו את האור והאוויר, ולו יש את הזכות לבנות במקום זה. השכן לא שמע לו ופתח את החלון.
ואת אשר יגור בא. כשרצה האברך לבנות, הודיע לו השכן נחרצות: "אם תבנה, אני אשכב לרגלי הטרקטור ולא אתן לך לבנות. לא תסתיר לי את האור בחלון החדש שלי".
כשראה האברך שאין עם מי לדבר, נכנס הביתה, סיפר לאשתו את כל הסיפור ואמר לה: "אני לא רב עם השכן. אפילו לדין תורה לא אלך. אינני רוצה מריבות כלל!"
אמרה לו אשתו: "הרי עברנו מדירה קטנה לדירה זו בשביל להרחיב, וצפוף לנו בדירה, מה יהיה?"
אמר לה: "זה הנסיון שלנו, ובעזרת ה' נעמוד בזה".
לאחר חצי שנה הגיע לשכונה יהודי חביב וחייכן שיצא לפנסיה וישב בכולל ללמוד. האברך מיודענו ראה שהוא יושב לבד והזמין אותו ללמוד יחד. כך הם ישבו ולמדו חצי שנה ביחד, ובאחד הימים שאל היהודי את האברך: "כמה ילדים יש לך? היכן אתה גר? כמה חדרים בדירתך?"
ענה לו: "יש לי שישה ילדים, ואני גר בדירה של שניים וחצי חדרים".
שאל היהודי: "איך אתה מסתדר בדירה כה קטנה עם שישה ילדים?"
אמר לו: "היה סיפור עם השכן כך וכך".
אמר היהודי: "אני עשיר גדול, אף אחד לא יודע את זה, אבל יש לי הרבה כסף. עבדתי כל החיים, ואת הכסף לא אקח לקבר. אני מקדיש את שאר החיים שלי לתורה ולמצוות. עכשיו אתה מוכר את הדירה שלך, הולך לקנות דירה של חמישה חדרים, ואת ההפרש אני משלם לך, זו תהיה זכותי להחזקת תורה!"
האברך לא רצה לריב, והנה קיבל במתנה, תמורת דירתו הקטנה, דירה רחבת ידיים, עם חמישה חדרים, ועוד בלי טרטורי שיפוצים…