"יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" (לב, ב)
"לקחי" זו התורה הקדושה, שנאמר: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב). כך מפרש הגאון מוילנא (אבן שלמה פ"א) את הפסוק שלפנינו: התורה דומה לגשם, שכן בכוחה להצמיח מה שיש באדם. אם יש לו מידות טובות, או שיש בו רצון לשפר את מידותיו – מצמיחה התורה את מידותיו ומשפרת אותן יותר, אך אם יש לו מידות רעות חלילה, קורה ההפך – התורה מגדלת ומטפחת את המידות הרעות שלו ומכניסה בו ערמומיות – "וקוץ ודרדר תצמיח לך".
התורה היא מקור הברכה; היא הברכה בעצמה, והיא משפיעה ברכה לכל העוסקים בה. "אורך ימים בימינה ובשמאלה עשר וכבוד" (משלי ג, טז).
מעשה ביהודי חרדי מבוגר, בן למעלה משבעים וחמש, שלא חש בטוב, והרופא שלחו לחדר מיון באחד מבתי החולים. באותה עת שהו בחדר המיון כעשרים חולים, מחוברים למכשירים שונים. מלבד היהודי המבוגר שהו בחדר המיון עוד שלושה חולים חרדים.
בשעות הערב הגיע בנו של היהודי המובגר לשהות ליד מיטת אביו. בידו נשא גמרא, המסכת הנלמדת בדף היומי. לאחר כמה דקות פתח הבן את הגמרא והחל ללמד את סוגיית הדף היומי. הושלך הס. כל החולים ששהו בחדר היטו אזן ל'שיעור' בדף היומי של הבן עם אביו. הבן קורא ומסביר, האב מקשיב ממיטת חוליו, מפעם לפעם האב נכנס לדבריו, מקשה ושואל, והשנים פותחים בשקלא וטריא.
לפתע נשמע קול מעבר לוילון. היה זה אחד החולים החרדים שהאזין לדברים, וגם הוא הצטרף לדיון בסוגיא. לא חלף זמן רב, וכל ארבעת החולים החרדים הפכו את חדר המיון לחדר שיעורים תוסס ועירני.
שאר החולים שכבו במטותיהם והאזינו לויכוחים המוזרים. הם לא הבינו את התוכן, המלים היו זרות להם, אבל הם רחשו כבוד ליהודים הללו, שאפילו בחדר המיון מנצלים את הזמן ללימוד התורה.
ה'שיעור' הסתיים. הגיע הרופא התורן. בדק את היהודי המבוגר, סקר את הממצאים הרפואיים, והחליט: "הכל תקין, אתה משוחרר". עבר למטופל השני, בדק אותו ואמר: "אתה משוחרר". וכך היה עם השלישי והרביעי.
כל ארבעת החולים שהשתתפו בלימוד – שוחררו לביתם. התורה עצמה היא הרפואה. "רפאות תהי לשרך ושיקוי לעצמותיך" (שם פס' ח).
התורה – סמא דחיי
מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל לא היה יכול להתנתק מהלימוד. התורה היתה סם החיים שלו. כשהיה יוצא לדרך לנסיעותיו היה לוקח איתו את הגמרא, ובמשך כל הנסיעה היו עיניו נעוצות בתוך דף הגמרא. זכורני שהייתי מתלווה אליו במסוק שהטיס אותו לכל מיני מקומות בארץ, להשמיע את דבר ה' לפני הימים הנוראים. טלטולי הדרך היו קשים, ברקע נשמעו רעשי המנוע הטורדניים. אך מרן נמצא בעולמות אחרים, כל הדרך היו שפתיו ממלמלות בעל פה דף אחרי דף.
פעם נסע עם הרבנית במכונית, בדרך הלוך סיים חצי מסכת פסחים, ובדרך חזרה סיים את החצי השני. נסיעה אחת – מסכת שלמה.
הלימוד המאומץ השפיע על עיניו. הוא עבר בדיקות רפואיות מדוקדקות, והוחלט על ניתוח בעיניו. המליצו לו על פרופסור מומחה בחוץ לארץ. כשמרן שמע על ניתוח בחו"ל הצטער מאד, שכן נסיעה כזאת כרוכה במאמץ רב ובביטול תורה.
והנה כעבור זמן מתקשרים למרן ומודיעים לו: הפרופסור המומחה הגיע לארץ לצורך לימודים. אפשר לבצע את הניתוח בארץ.
וכך היה. מרן עבר את הניתוח בהצלחה בארץ. רצון יראיו יעשה.
לאחר הניתוח ציווה עליו הפרופסור על מנוחה מוחלטת במשך חודש. נאסרה עליו קריאה מתוך ספר, כמו כן נאסרו עליו נסיעות ארוכות, שכן טלטולי דרך מזיקים לעיניים.
אחרי שבועיים היה מרן צריך לנסוע לאיזו מטרה חשובה. הרבנית הצטרפה אליו לנסיעה. באמצע הנסיעה פתח שקית ושלף מתוכה ספר…
אמרה לו הרבנית: "אבל הרופא אסר עליך לקרוא במשך חודש".
ומרן השיב: "אל תדאגי, הכל בסדר. אני חייב"…
התורה בעצמה ריפאה אותו, ריפאה את עיניו.
היו תקופות שעיניו היו חלושות מאד. כשבא למסור את השיעור בבית כנסת 'היזדים' היו צריכים לכבות את האורות ולהשאיר אור עמום, כדי שלא יסתנוור.
מובא בספרים שהבטה על אתרוג שברכו עליו, היא סגולה לכאבי עיניים. פעם, בתקופת חודש אדר, סבל מרן מאד מעיניו. באתי אליו אחרי השיעור, והבאתי לו אתרוג ששמרתי מחג הסכות. המראה של האתרוג היה טרי, כאילו זה עתה נקטף מן העץ. מרן שמח מאד.
לאחר שנכנס לרכב, הוא אמר לנהג: "איפה רבי ראובן? תקרא לו, שיבוא איתי הביתה"…
מרן רצה להביע בכך את הכרת הטוב על האתרוג שהבאתי לו. הוא ביקש ממני להיכנס איתו לביתו. כשנכנס הביתה, אמר לרבנית: "תראי איזה אתרוג יפה, הוא מחג הסוכות".
הרבנית הביטה באתרוג והתפעלה ממראהו. היא כיבדה אותי בשתייה. אחר כך אמר מרן לנהג: "תיקח את רבי ראובן עד הבית"…
אמרתי לו: "רבינו, אין צרך להטריח!".
אך הוא בשלו: "הוא ייקח אותך עד הבית".
להכרת הטוב אין גבול.
"יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי" (לב, ב)
כל ההתחלות קשות
הגשם – תחילתו "יערף" וסופו "תזל".
עריפה היא מלאכה קשה, דורשת עבודה מאמצת, הכרוכה בייסורים.
אדם לא רואה את הטוב שבמטר מיד בהתחלה. כשהוא מתחיל לרדת – הוא אינו נוח. בני אדם רוטנים לקראת בואו: "רק שלא נרטב ונתלכלך", הם אומרים. או: "שכחתי לסגור את החלונות. כל הספרים יירטבו", או: "הוא משבש את כל הדרכים"… אולם, אחרי שהגשם כבר ירד – אין טוב ממנו לעולם. כשאין גשם – אין מים, אין אוכל. בסופו של דבר המטר מביא שמחה, וזו הלשון: "תזל".
כמו כן דברי תורה. בתחילה הלימוד קשה. "לא נכנס לי בראש". בפרט כאשר אדם מגיע ללימוד בלי קדושה. מחשבתו אינה מטוהרת, וכיצד יחוש בטעמה הערב של התורה? בשלב הזה, לימוד התורה הוא בבחינת "יערף כמטר", שגם ממנו בני אדם אינם נהנים בהתחלה, ואומרים בפה מלא שהיו מעדיפים לו היו יכולים להסתדר בלעדיו.
רק כאשר אדם ממשיך ללמד עוד ועוד, ובד בבד מקדש ומטהר את מחשבתו – אז הוא מתחיל להרגיש את העונג ואת המתיקות שבתורה, כמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים יט, יא): "ומתוקים מדבש ונופת צופים".
באמת, כדי לקנות תורה ולחוש בערבותה, יש צורך לעמול ולהתייסר עליה. בלי שאדם יעמול על התורה – לא יוכל לזכות בה! לתורה שכזו אין ערך!
זהו שאמרה תורה: כדי להגיע ל"תזל כטל" יש תנאי קודם: "יערף כמטר". רק מתוך הקושי – אדם זוכה להכיר כמה טובה היא.
דוד המלך ע"ה אומר בתהלים (קיט, קיא): "נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה" – הוא אינו סר מן התורה לעולם משום שהתורה מסבה לו שמחה בלב. והוא ממשיך (שם קיב): "נטיתי לבי לעשות חוקיך לעולם עקב". מאי משמע "נטיתי לבי"? הביאור: כדי לזכות לתורה אדם חייב להטות את עצמו. להרכין ראש. לקבל בזיונות. לסבל ייסורים. רק עם עמל וצער, עם "נטיתי לבי" – אפשר להגיע ל"לעולם עקב", ללמד את התורה עד עולם, בעונג ובשמחה.
גם הדבש – שהתורה נמשלה אליו – לא מגיע ביום אחד. מי שבקי בנושא יודע עד כמה מורכב ומפליא הוא מפעל יצור הדבש. דרוש הרבה עמל כדי לגדל את הדבורים, ולפעמים גם נעקצים מהן, עד שבסופו של דבר יוצא הדבש המתוק והבריא.
נולדה ביצה. יש שתי אפשריות: האחת – ליהנות ממנה עכשיו. לטגן אותה במחבת, עם תבלינים, ולאכול אותה. היא טעימה מאד. והאפשרות השניה – לאפשר לתרנגולת לדגור עליה, או להניחה בחום מסוים, כמו זה של התרנגולת, וכעבור עשרים ואחד ימים של המתנה – יצא אפרוח, שיגדל ויטיל גם הוא ביצים שיצאו מהן אפרוחים. עולם ומלואו יכול לצאת ממנה, וכל זה בזכות שהתאפקת! התגברת על התאווה לאכול אותה מיד, ובזכות זה תזכה לדורות של תרנגולים…
סיפר ראש ישיבה חשוב, על עצמו:
בהיותו ילד קטן הוא לא אהב ללמוד. הוא אהב לטפס, לקפוץ, לעשות מעשי קונדס ושובבות. המלמדים בתלמוד תורה לא ידעו מה לעשות איתו. כשהתלוננו על התנהגותו בפני הוריו, הודו הללו בפה מלא שגם הם לא יכולים עליו. החליטו שלוקחים אותו לאב"ד של עיר מגוריו שבליטא, כדי שהוא ישוחח איתו ויחליט מה עושים איתו.
משהופיע לפניו, אמר לו האב"ד: "אני שמח מאד שבאת. ספרו לי על שנינותך ופיקחותך. והנה הגיע לידי ויכוח סבוך בין תובע לנתבע, ואולי אתה תוכל לסייע לי".
הילד נהנה מהרעיון, ואמר: "ספר לי במה דברים אמורים? מי התובע, ומי הנתבע?".
"התובע הם הנעליים, והנתבע הוא ספר התורה".
הביט בו הילד בתימהון, והרב החל להסביר: יהודי בא לפני בעל הרפת, ובקש לקנות ארבעה שוורים. הוא מעונין לשחוט אותם, להפשיט את עורם ולהכין מהעור קלף לכתיבת ספר תורה.
מלאכת עיבוד העור והפיכתו לקלף היא מלאכה קשה מאד. יש להשרות את העור בתוך סיד רותח על מנת להלבין אותו. יש לקלף אותו, למלוח אותו ועוד. רק לאחר עבודה מאומצת הקלף מוכן, והסופר יכול לכתוב עליו ספר תורה מהודר. כשמסתיימת הכתיבה, מכניסים את ספר התורה להיכל בכבוד רב. מובילים אותו תחת חופה מהודרת, כשכל הקהל רוקד ושמח סביבו, מחבקו ומנשקו, והכל בחרדת קודש. כולם עומדים לכבודו, אף לא אחד יושב.
והנה גם גוי אחד בא לפני בעל הרפת ובקש גם הוא לקנות ארבעה שוורים, אלא שמטרתו שונה לחלוטין: מהעור המופשט הוא מתכנן לייצר נעליים.
כאן מלאכת עיבוד העור קלה בהרבה, מהעיבוד הנדרש להכנת קלף לכתיבת ספר תורה. המלאכה הושלמה, והעור המוכן נמסר למפעל גדול, שם ייצרו ממנו נעליים. בסופו של דבר – היכן נמצא העור? בשפל המדרגה! אנשים מתפלשים עם נעליהם בתוך בוץ, ומתהלכים איתן בתוך עפר וביוב.
השוורים הללו שעשו מעורותיהם נעליים, רואים את חבריהם שמעורותיהם עשו קלף לספר תורה, ומתרעמים: כולנו גדלנו יחד באותה רפת, אכלנו מאותו אבוס, מדוע להם עושים כבוד ויקר, מחבקים ומנשקים אותם, ואותנו הורידו לשפל המדרגה? במה חטאנו? ולא זו בלבד, אלא שאנחנו – הנעליים – כשנסיים את תפקידנו, ישליכונו לאשפה, ואלו ספר תורה שבלה – מניחים אותו בתוך כלי חרס מיוחד, ומביאים אותו לקבר ישראל!
"הנעלים הן התובעות", סיים הרב את הסברו, "וספר התורה הוא הנתבע. נושא התביעה: מה נשתנו אלו מאלו? מה דעתך, ילד פיקח, בענין?".
הילד נטה להצדיק את טענת הנעליים, אך הרב אמר לו מיד: "לא כדאי לך להיות סנגורן של הנעליים. אף אחד לא יכול להתחרות עם ספר התורה! ועתה שמע נא את התשובה לטענתן של הנעלים מה נשתנו אלו מאלו:
"נשתנו גם נשתנו! כשלקחו את השוורים לעשות מעורותיהם קלף לספר תורה, השוורים זעקו! אוי וי! ישימו אותנו בתוך סיד רותח! אלו ייסורים נוראיים! אחר כך יעבדו ויגלפו אותנו, כדי שנהפוך להיות קלף דק דק, נוח לכתיבה. לעמת זאת השוורים השניים לא עברו את כל הסבל הזה. לא הכניסום לסיד רותח ולא גלפום, השאירו אותם עבים.
אלו שסבלו בהתחלה, והיה להם קשה – אחריתם ישגא מאד! הם הופכים בסופו של דבר להיות ספר תורה שהכל מכבדים ומייקרים אותו! לעומתם, אלו שלא עברו קשיים – סופם שהם מוצאים את עצמם מתפלשים בעפר ובבוץ.
וכן הוא האדם: מי שבצעירותו עמל ויגע על התורה, עומד בפני ניסיונות ומתאמץ לעמוד בהם, עומד מול קשיים ומתגבר עליהם – סופו להיות תלמיד חכם, צדיק וירא שמים, שכולם מכבדים ומיקרים אותו. לעומת זאת, מי שמחפש חיים קלים, בלא עמל וטורח, בלי התמודדויות, בלי צורך להתגבר על יצרים ותאוות – סופו להתפלש בעפר.
השוורים שמעורותיהם עושים נעליים – מסתכלים על חבריהם ונדים להם בראשם: כמה מסכנים הם… ובדיוק כך גם הרחוקים משמירת תורה ומצוות, מסתכלים על שומרי המצוות ועל בני התורה, נדים להם בראשם ואומרים: 'כמה מסכנים הם… זה אסור וגם זה אסור'… אבל העיקר הוא: מה קורה בסוף. תלמידי חכמים זוכים לכבוד מלכים, כולם משחרים לפתחיהם ליטול מהם עצה ותושיה, מנשקים את ידיהם ושרים לכבודם. כל זה מכח העמל, היגיעה ומסירות הנפש שהיו להם בתחילת דרכם.
הוא אשר אמרנו: ההתחלה אמנם קשה – "יערף כמטר", אולם הסוף שמח ומאושר – "תזל כטל".
(מתוך הספר 'משכני אחריך')
