מנהל בכיר, צעיר ומצליח שעט ביגואר החדשה שלו לאורך רחוב שכונתי הומה. תוך כדי נסיעה במהירות מופרזת, הוא הביט לצדדים ווידא שלא מגיחים ילדים מבין המכוניות החונות. לפתע פגעה בדלת היגואר לבנה גדולה וכבדה. המנהל הנחרד עצר בחריקת בלמים ונסע לאחור לעבר המקום שממנו נזרקה הלבנה. המנהל הזועם זינק מהמכונית, תפס את הילד הנבוך שעמד במקום והחל לנזוף בו: "מה זה צריך להיות? למה זרקת לבנה? זו מכונית חדשה! אתה יודע איזה נזק גרמת?"
הילד המבוהל התנצל בדמעות: "אני מצטער אבל לא ידעתי מה לעשות, זרקתי את הלבנה כי אף אחד לא עצר לעזור לי. אתה רואה את הילד ששוכב שם בין המכוניות החונות? זה אחי הנכה! הוא נפל מכיסא הגלגלים שלו ונפצע. אני לא מצליח להרים אותו. אולי אתה מוכן בבקשה לעזור לי להושיב אותו בחזרה על כיסא הגלגלים?"
הנהג הנסער ניסה לבלוע את הגוש שאיים לחנוק את גרונו. הוא הרים בעדינות את הילד הנכה, הושיב אותו בכיסא הגלגלים וניקה את פצעיו בממחטה נקייה. לאחר שערך סריקה מהירה כדי לוודא שהילד הנכה לא ספג פציעה חמורה, הרגיע המנהל את האח המבוהל ונפרד ממנו לשלום.
את הדרך חזרה ליגואר עשה המנהל כשהוא אפוף מחשבות. הוא התבונן בשקע המכוער שנגרם למכונית, וקיבל החלטה מהירה לא לתקן את הנזק לעולם כתזכורת למסר הבא: "אל תתנהל בחיים מהר מידי באופן שיחייב לזרוק עליך לבנה כדי לזכות בתשומת ליבך".
הקב"ה פונה אלינו ומדבר אל הנפש שלנו. כשאיננו מתפנים להקשיב, הוא נזקק לזרוק עלינו לבנים כדי לעורר אותנו ולהשיג את תשומת ליבנו. ביד כל אחד מאיתנו נתונה הבחירה, האם להקשיב מיד או להמתין עד שהקב"ה יזדקק לזרוק עליו אבנים.
הקב"ה אומר: "מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ, שיושב אני ומצפה להן לישראל יותר מאב לבנו ומאישה לבתה שיעשו תשובה" (תנא דבי אליהו כט). הקב"ה יושב ומצפה שנקשיב לאותות הנקרים בדרכנו ונשוב אליו כבנים השבים לאביהם.
(רבי יעקב שיש – לרומם)