בפרשת ויקרא, מתחילה התורה הקדושה לבאר לנו את סדר הקרבנות, ובתחילת דיבור הכתוב עמנו בעניין זה, מדברת התורה על עולת נדבה.
התורה מפרטת לנו את סוגי העולה, יש עולה המגיעה מן הבקר, מיד לאחר מכן מבארת התורה את סדר עשיית העולה מן הצאן, ולבסוף מבארת התורה את סדר עשיית העולה מן העוף: "ואם מן העוף עולה קרבנו לה', והקריב מן התורים או מן בני היונה את קרבנו".
מביא הרמב"ן פירוש מאוד מעניין. למה דווקא תורים ובני יונה? "בחר הכתוב בשני המינים האלה בשביל שהן מצויין וקרובים להיתפש יותר". כלומר, הקב"ה אומר לנו: אין לך אפשרות לקנות בהמה? אין לך יכולת לממן קרבן עולה מן הצאן, אין שום בעיה, תביא מן העוף, זה עולה גרושים, ואם אין לך אפילו לשלם כמה גרושים, אין סיבה לדאוג, מדובר על תורים ובני יונה, אפשר להשיג אותם בקלות רבה ולהביא אותם קרבן לה'.
יש כאן מסר שכדאי להטות אוזן ולשמוע אותו, להאזין אליו ולהפנים אותו. כשאדם רוצה לתת לקב"ה מעצמו, 'אדם כי יקריב מכם', צריכים לשאוף לתת את הטוב ביותר ואת הגדול ביותר, מתחילים מהבקר, אבל אם אי אפשר, אם האדם לא מצליח ואי ידו משגת, אפשר להביא גם עוף, והתורה מצהירה בצורה ברורה: "עולה הוא אשה ריח ניחוח לה'". הקרבן הזה, הקטן, הפשוט והחינמי הזה, יעלה לריח ניחוח אשה לה'.
יתירה מזאת, יש בקרבן העוף אפילו מעלה גדולה שאין בקרבנות הבהמה, שאפשר להביא חטאת העוף על הספק. הגמרא אומרת שאדם שהוא ספק נזיר טמא, שהוא יכול להביא חטאת העוף כי היא באה על הספק, מה שלא אומרים בבהמת חטאת. כמו כן, יש מקרים שאומרים לאדם שיפקיר את כל נכסיו, כדי שיהיה עני ויוכל להביא קרבן העוף, הבא על הספק.
כי במתנה מועטת טמון במקרים רבים כח גדול הרבה יותר ממתנה מרובה, ואדם המביא עוף קטן ופשוט כקרבן עם כל הלב ועם כל כח הרצון שלו, עושה נחת רוח גדולה יותר ממי שמביא בהמה גדולה ושמינה, אבל עושה זאת בלי רצון ובלי חשק.
**
שמעתי פעם סיפור נפלא מגדול מזכי הרבים, הרב אורי זוהר זצ"ל, וכך היה המעשה:
ארגון 'לב לאחים' שהרב אורי זוהר היה פעיל בו מאוד, סומך את פעילותו על תרומות שהוא מקבל מהציבור. יש תורמים גדולים, עשירים שמקדישים סכומי כסף ניכרים כדי לממן את הפעילות הזאת לזיכוי הרבים, ויש תורמים 'קטנים', אנשים שתורמים כפי יכולתם, כמה שקלים לחודש.
סיפר הרב אורי זוהר שפעם הוא עבר על התרומות שמגיעות בהוראות קבע, וראה דבר מעניין, יהודי שתרם במשך מספר שנים סכום של 14 דולרים לחודש, סכום מאוד מעניין, למה דווקא 14? לא ברור. אחרי תקופה ירדה הוראת הקבע לעשרה דולרים בלבד בחודש, ולאחר מספר חודשים שוב עלתה ל-14 דולר.
"הסתקרנתי מאוד", מספר הרב זוהר, "חשבתי לעצמי שבוודאי יש כאן סיפור מעניין מאחורי התרומות של היהודי הזה. משהו כאן נראה לא שגרתי.
"חיטטתי בפרטים, ומצאתי את מספר הטלפון של היהודי. התקשרתי אליו, אמרתי לו שלום, כאן מדבר אורי זוהר מ'לב לאחים', אני מאוד סקרן לדעת למה הפחתת את סכום התרומה שלך לעשרה דולרים ומה גרם לך להעלות אותו בחזרה?
"סיפר לי התורם שהוא אברך כולל, ההכנסה שלו זעומה מאוד, ולאחר בדיקה מדוקדקת הוא הגיע למסקנה שהסכום שעליו לתת לכספי מעשר הוא 14 דולרים בחודש.
"אבל היתה תקופה שאשתו לא חשב בטוב, היא נחלשה והפסיקה לטפל בתינוק שבו היתה מטפלת. ההכנסה פחתה ב-40 דולרים לחודש, וממילא כספי המעשר ירדו בארבעה דולרים.
"עכשיו התקבלתי לכולל ערב שמשלם 40 דולר יותר מהכולל הקודם בו למדתי, ההכנסה שלנו גדלה שוב ב-40 דולרים, ולכן הגדלתי את התרומה בחזרה ל-14 דולרים…".
"אני מאוד התפעלתי מהיהודי הזה", מספר הרב זוהר, "כל הכבוד לו! הוא נותן מעשר כספים על הדולר… גם כשההכנסה שלו דלה כל כך, הוא בשלו, מעלה את התרומה מעשרה דולרים ל-14 דולרים. אשריו ואשרי חלקו…
"באותה תקופה התפקדתי על דלתותיהם של כמה יהודים עשירים וביקשתי מהם תרומות ל'לב לאחים' ואכן נתנו בעין יפה.
"אחד מאותם עשירים, כשהגעתי לביתו, הוא קיבל אותי בכבוד גדול ובשמחה רבה, ונתן לי צ'ק על סכום של 5,000 דולרים. סכום מכובד מאוד לכל הדעות.
"הודיתי לו בחום, ותוך כדי שיחה סיפרתי לו את הסיפור על האברך, שנתן לנו עוד ארבעה דולרים כשההכנסה שלו גדלה בארבעים דולרים. היהודי העשיר שמע את הסיפור והתרגש מאוד, הוא ביקש שאשיב את הצ'ק לידיו, קרע אותו לגזרים וכתב לי בו במקום צ'ק חדש על סכום של 100 אלף דולרים…
"לאחר תקופה, נכנסתי למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, כדי לעדכן אותו בפעילות ולקבל ברכה והדרכה, וסיפרתי לו את הסיפור הזה.
"אמר לי מרן הגראי"ל דבר נורא! תסתכל על האברך הצעיר הזה. הוא בוודא חשב לעצמו, מה כבר אפשר לעשות עם ארבעה דולרים? זה לא ממן אפילו את הדלק לפעיל אחד בודד, שנוסע למסור לביקור בית אצל הורים שמתלבטים אם לשלוח את הילד שלהם לחינוך תורני…
"למרות שזה סכום קטן, ולמרות שזה היה לו מאוד קשה, האברך הזה נתן את ארבעת הדולרים הללו…
"אבל לא! הוא לא נתן רק ארבעה דולרים, הוא נתן לצדקה 100 אלף דולר ועוד ארבעה דולרים! 100,004 דולר! זה הסכום שהוא נתן. למה? כי אם לא ארבעת הדולרים שלו, לא היתה מתקבלת התרומה הזאת של 100 אלף הדולרים".
זה הפשט 'והדל לא ימעיט'. אל תזלזל בעצמך, אל תזלזל בלימוד שלך, בתפילות שלך, במצווות שאתה מקיים. גם אם נראה לך שמדובר ב'כסף קטן', החשיבות שלהן עצומה, לפעמים מעשה קטן יכול לגרום לתוצאה ענקית.
**
הכרנו פה באשדוד יהודי קדוש וטהור, גאון הגאונים רבי פנחס שרייבר זצ"ל, אב"ד אשדוד ורבם של בני התורה בעיר.
הרב שרייבר הוגלה עם הוריו ועם אחיו הצעיר לסיביר. שם, בסיביר הקפואה, נשלח אביו לעבוד מדי יום במשך 14 שעות.
אחרי 14 שעות של עמל מפרך ומשבר עצמות, הוא היה מגיע לבקתה הקטנה בה התגוררו, ושם היה קר. קור סיבירי במלוא מובן המשמעות של המושג הזה. לא היה להם חימום, הם השתדלו ללבוש את כל מה שיכלו כדי להתחמם, אבל עדיין היה קור איום ונורא.
מה עושים? צריכים פעילות גופנית כדי להתחמם, לקח האבא את בנו רבי פנחס שהיה אז כבן עשר, ויצא איתו לריצה. הם רצו מהר מהר, עד שהגוף התחמם כמו שצריך, ואז חזרו לבקתה שלהם והלכו לישון כשהגוף מחומם יחסית.
האב רצה להחדיר בבניו מעט תורה ויראת שמים, אבל לא היה לו מתי לעשות זאת. כל יום היה חייב לצאת לעבודה מפרכת במשך 14 שעות, לאחר מכן היה יוצא עם הילדים לריצה ואז היה נופל מעייפות ונרדם מיד.
אבל הוא מצא פתרון. בזמן שהם רצו, אפשר ללמוד. אולי הילד לא יבין, אולי הוא יהיה עסוק בריצה ולא יצליח להבין את מה שהוא מלמד אותו, אבל לפחות האוזניים יקלטו דברי תורה, הנשמה שלו תספוג קצת דברי תורה, זה המקסימום שהוא יכול לעשות במצב הזה…
וכך הם היו רצים בקור הנורא, והאבא היה משנן באוזני בניו את הסוגיא של 'רבי חנינא סגן הכהנים' במסכת פסחים.
איננו יודעים כמה הבין פיניע' הקטן תוך כדי ריצה בסיביר הקפואה, את הסוגי' החמורה של רבי חנינא סגן הכהנים, אבל הלימוד הזה הבעיר בלב שלו אש קודש! זה היתה אש תמיד שהוצתה ולובתה שם בסיביר הקפואה, ומעולם לא כבתה! בהמשך הם הועברו מסיביר לסמרקנד, שם נפטרו שני ההורים, ורבי פנחס נותר לבדו ועוד היה צריך לדאוג לאחיו הצעיר ממנו בשנתיים, וזה קרה כשהוא היה בן 11…
הוא הוכנס לקבוצה של ילדי טהראן המפורסמים, המדריכים שם ניסו להעביר אותו על דתו כמו שהעבירו ילדים רבים אחרים על דתם. ניסו להחטיא אותו, להכניס לו בלב כפירה, להרחיק אותו משמירת התורה והמצוות, אבל הוא, רוח אחרת היתה עמו. הוא דבק בתורה ובמצוותיה במסירות נפש, לא נתן לשום רוח שבעולם להזיז אותו מהמטרה האמיתית של חייו, ללמוד תורה, לעסוק בתורה!
וכך הוא חתר כל חייו בהתאם לחינוך הזה שקיבל בסיביר. כך הוא הפך לאחד מגדולי התורה וזכה להעמיד תלמידים הרבה. כל זה מכוחו של אותו לימוד מקוטע תוך כדי ריצה. הלימוד היה מקוטע, אבל החינוך היה מושלם!
העסקן האגודאי רבי משה בלוי, כשבא לבקר במחנה היה אחוז השתוממות לנוכח גילויי העוז והגבורה שהנער הפגין. איך עמד ניצב, שלא להתפעל משום דבר בעולם, ולא חישב כל חשבונות, מלבד מה רצון ה' ממנו, ואך את דבריו הוא שומר ומקיים. לא נחה דעתו של רבי משה בלוי, עד שהכתירו בתואר 'ילד קדוש'. כך הוא כותב בביטאונו קול ישראל:
"רק ילד אחד קדוש נשאר שם ובכה לפניי על עתידו, היה זה פנחס שרייבר… מי יודע כמה זמן ייקח עד שגם הוא ייסחף חלילה, כמה אפשר להחזיק מעמד בכאלו ניסיונות כמעט לבד"…