מהמעשה הבא נתן ללמד כי לעתים דווקא בזמן העבודות המשות והמלחיצות של ערב פסח, דווקא מתוך הלחץ והעצבים, יכולה להתגלגל ישועה גדולה ומפלאה.
המשנה (יבמות טו, ד) אומרת, שחמות אינה נאמנת להעיד על כלתה, כיון שבלה וחמותה הן מחמש הנשים ששונאות אחת את השנייה. בדרך הטבע, כלה וחמותה אינן מסתדרות זו עם זו, לכן לא מתקבל על הדעת שהבלה תכנס לבית חמותה ותתחיל לערך סדר וניקיונות ולהשליך חפצים שאינם נחוצים על פי דעתה.
ברם, החמות והכלה בהן עוסק סיפורנו, הסתדרו אחת עם השנייה באפן יוצא מן הכלל. בין השתים שררו יחסים כל כך טובים, עד שבערב פסח הזמינה החמות את כלתה לסייע לה בעבודות הפסח ואמרה לה: "אני לא רוצה שהבית יהיה מחתן, את יכולה לזרוק בגדים ישנים וחפצים שאינם בשימוש. אני סומרת על שקול דעתך במאת האחוזים!"
החמות יצאה מהבית לסדורים והכלה נגשה למלאכה במלא המרץ. בשלב מסוים היא הגיעה לארון בחדר השנה של חמותה. החלה לנקות ולפדר את תכולת הארון, ולפתע הבחינה כי באחד המדפים מנחים שלושה בגדים ישנים, שמאטעס, ענתיקות שיצאו מהאופנה כבר לפני חמישים שנה.
'אף פעם לא ראיתי את חמותי לובשת את הבגדים האלה', חשבה הכלה לעצמה. 'הם סתם תופסים מקום בארון, נראה לי שהגיע הזמן להשליך אותם אחר כבוד לאשפה!' הכלה שלפה את שלושת הבגדים מהארון, הכניסה אותם לשקית הזבל והורידה אותה אל פח האשפה הירק שבקדמת הבניין.
לאחר מספר שעות שבה החמות לביתה, פתחה את הארון והביטה בסדר מעשי ידי כלתה. היא התבוננה בקורת רוח בבגדים הנצבים זה על גבי זה כמו חיילים, אולם משהו פרד את מנוחתה. לאחר בדיקה קצרה הבחינה כי שלושת הבגדים הישנים נעלמו מהמדעים. לחמות לא היה אכפת כמובן מהבגדים העתיקים שהיו חסרי ערך לחלוטין. מה שהכאיב לה הייתה העבדה, שבתוך הבגדים הללו היא החביאה שלושה תכשיטים יקרי ערך, מתוך מחשבה שאף גנב לא יטרח לחטט בכיסי בגדים בלויים שיצאו מהאופנה.
חמתה של החמות בערה בה: אמנם נתתי לכלתי את הסמכות לזרוק חפצים על פי שקול דעתה, אבל ממתי זורקים בגדים בלי לברק את תכולת הכיסים?! הרי תמיד יכול להיות שנשכח בהם איזה חפץ יקר ערך". בשכלה עברה וזעם מהרה החמות לעבר הפח הציבורי שלמרגלות הבניין, כדי לאתר את הבגדים ובתוכם התכשיטים היקרים.
בדיוק באותו יום ערכה עירית בני ברק מבצע ניקיון ערב פסח ופנוי מהיר של הפחים הצבורים. החמות המאכזבת גלתה פחים ריקים, לאחר שמשאיות האשפה פנו את כל הפסלת מהרחוב. היא החלה לטפס במדרגות לעבר ביתה, כשעם כל מדרגה שהיא עולה, מפלס הכעס שבקרבה עולה במקביל, "עוד רגע אתפוס את הכלה שלי לשיחת הבהרה ואסביר לה, שגם אם נתתי לה רשות לזרוק בגדים, זה לא אומר שהיא יכולה להשליך בלי הבחנה ובלי לבדק שאין בכיסים חפצים חשובים. איזה נזק היא גרמה בפזיזות שלה!"
למזלה היו לה כמה קומות לטפס כדי להגיע לביתה. היה לה מעט זמן לחשב ולהירגע, מספר שניות לפני שפתחה את הדלת אמרה החמות לעצמה: "רגע רגע! הרי גם אם אצעק על כלתי – התכשיטים לא יחזרו אם אנף בה עכשיו, כשהפעם מפעפע לי בלב, אגרם למתח ומריבה, בלתי לא תרצה לדרך אצלי בבית, וכך אשאר בלי כלה ובלי תכשיטים'. החמות פתחה את הדלת כשבלבה ההחלטה: אני שותקת, לא אדבר עם הכלה שלי על הנושא הזה אפילו חצי מלה. אולי בעוד כמה שבועות, כשאהיה יותר רגועה, אגיד לה בתור עצה טובה, שכשזורקים בגדים ושנים כדאי מאד לברק את תכולת הכיסים, תמיד יכול להיות שמישהו שלח שם משהו'.
לפני שנכנסה לביתה היא נשאה תפלה קצרה ואמרה: "ריבונו של עולם, אתה יודע עד כמה שלושת התכשיטים האלו היו יקרים לי. אתה יודע עד כמה אישה קשורה באפן רגשי לתכשיטיה. ובכל אפן החלטתי כעת להתגבר על הכעס ולא לדבר עם כלתי על העניין מטוב ועד רע. ריבונו של עולם, יש לי בבית שלושה תכשיטים. שלושה ילדים מתבגרים, שני בנים ובת מעכבי שדוך שטרם זכו למצא את זווגם. מבקשת אני ממך שבזכות הבלגתי על שלושת התכשיטים האבודים, תזכה אותי בשלוש שמחות בביתי בקרוב".
החמות סימה את תפלתה בשניות ספורות, עשתה על פניה הבעה שלוה ונכנסה הביתה כאלו לא קרה מאומה. כשבלתה סימה את הניקיונות והארגונים, היא הודחה לה על עזרתה ונפרדה ממנה בשלום ובאחווה, כשבלבה גומלת ההחלטה לא לספר לאיש על המארע.
בחל המועד פסח צלצל הטלפון בביתה של החמות. על הקו היה שדכן שהציע שדוך לבן הראשון, על פניו ההבעה נשמעה מעננת מאד. הם התחילו לברר, שמעו דברים חיוביים וקבעו פגישה. בעבור שלוש שעות צלצל הטלפון בשנית, על הכן הייתה שדכנית שבקשה להציע שדוך לבת. ההצעה נשמעה מתאימה ולאחר ברורים קצרים החזירו תשובה חיובית וקבעו פגישה. זמן קצר חלף והטלפון צלצל בשלישית. על הקו היה ידיד שבקש להציע שדוך לבן השלישי, הם בדקו את ההצעה, שמעו דברים טובים וקבעו פגישה. כך ארע ששלושת הילדים הלכו לפגישות במקביל בשה יוצא וזה בא.
הפגישות התקדמו במהירות, האם הנרגשת עלבה בתקוה אחר התגלגלות השידוכים, מצפה לראות מה ילד יום. בינתיים אמר לה בעלה בהתפעלות: "בכל יום אני מתפלל ששלושת התכשיטים שלנו כבר ימצאו את בני זונם. תמיד חשבתי שהם יעשו זאת אחד אחרי השני, אבל לפי המצב כרגע נראה שהכל עומד לקרות בבת אחת:"
"תשמע", השיבה האם בלב הומה, נראה לי שאני אשמה בספור הזה, אני כרגע אני מעדיפה לא לדבר על זה".
בחל המועד פסח שלושת הילדים התארסו. מסבות הארוסים נערכו יום אחרי יום, מכיוון שאי אפשר לרקד על שלוש חתונות בבת אחת, נשבע כי שלוש החתונות יערכו בזו אחר זו, חדש אחר חדש, במשך שלושה חדשים רצופים.
לקראת חתונתו של הבן השלישי אמרה האם המאשרת: "אני חשבתי שבשביל שילד אחד יתארס יהיה עלי לומר את כל ספר התהלים ארבעים פעם במשך ארבעים יום בכותל, בשביל שהבת תתארס אמר ארבעים יום פרקי שירה, ובשביל שהילד השלישי יתארס אמר ארבעים יום נשמתי ואוסיף עוד סגולות וקבלות. אבל הקב"ה הראה לי שבתפלה קצרה של כמה שניות אפשר לזכות לחתן שלושה ילדים. בזכות רגע אחד של שבירת המידות זוכים לשמר שלוש צלחות!"
הרב פנחס זרביב מכון למעשה מהספר "שש באמרתך" של הרב גואל אלקריף שליט"א