"וביום השביעי יהיה לכם קדש" (לה, ב)
היה זה לפני שנתיים. הייתי במקסיקו והתפללתי בבית הכנסת "שערי שלום". הרב של בית הכנסת הוא רבי עזרא נקש שליט"א, אברך צעיר למדי, שמחזיק בית כנסת גדול, ובו שיעורי תורה רבים.
יום אחד הזדמנתי לבית כנסת אחר, שנקרא "פסחא", על שם יהודי שנקרא בשם זה. זהו בית כנסת מפואר ורחב ידיים. הופתעתי ממספר המתפללים הגדול, ולאחר מכן שוב הופתעתי ושמחתי, כשראיתי אברכים רבים ובעלי בתים, יושבים ולומדים בהתלהבות. שמעתי, שבבית הכנסת נמסרות גם הרצאות ודרשות, בנוסף לשיעורי תורה קבועים.
נפגשתי עם הרב, ששמו רבי יעקב נקש. שאלתי אותו: "האם יש לכבודו קשר עם חכם עזרא נקש?"
"כן, זה אח שלי", הוא אמר.
התפעלתי. שני אחים במקסיקו, שניהם תלמידי חכמים, ושניהם מחזיקים בתי כנסת גדולים ותוססים, עם הרבה שיעורי תורה.
שאלתי: "יש לכם עוד תלמידי חכמים במשפחה?"
"כן," אמר לי חכם יעקב, "יש לנו עוד שני אחים, שברוך ה' קובעים עתים לתורה, כל יום שלוש או ארבע שעות, ויש לנו עוד אחות, שנשואה לאחד מגדולי תלמידי החכמים במקסיקו".
למחרת שוב פגשתי את רבי עזרא נקש. אמרתי לו: "סליחה שאני שואל, אבל בזכות מי כל המשפחה המפוארת הזאת? דבר כזה לא בא בחינם, צריך זכות ענקית בשביל זה – מהי הזכות? ומי בעל הזכות?"
"זה נכון", אמר חכם עזרא. "יש סיפור מאחורי זה, אבל אני צריך לבקש רשות מאבא שלי. זה הסיפור שלו".
אבא שלו הגיע לבית הכנסת למנחה ומעריב.
הוא הסכים לספר את סיפורו. נזקקנו למתורגמן, מאחר ואינו מדבר עברית, רק ספרדית.
חכם עזרא נקש ספר לי אפוא את הדברים, אחרי שקיבל רשות מאבא שלו.
לאבא הזה קוראים מוריס (משה) נקש. אביו ואמו היו יראי שמים, ורצו שילדיהם יגדלו כיהודים טובים. באותה תקופה, לפני כחמישים שנה, לא היו במקסיקו מוסדות מתאימים לחינוך הילדים. מאחר שחינוך הילדים היה חשוב ביותר להוריו של משה מוריס, הם ויתרו ויתור גדול – ושלחו את בנם בן השתיים עשרה ללמוד אצל רבי יעקב קמינצקי זצ"ל בארצות הברית. זו היתה מסירות נפש.
הילד שהה במשך כמה שנים הרחק מהבית.
לאחר מספר שנים שב מוריס למקסיקו, והוא כבר בחור. פתח חנות נעליים, ונחל הצלחה מרובה בעסקיו. תוך זמן קצר פתח עוד סניף, ואחר כך עוד אחד, עד שהייתה בבעלותו רשת של חנויות נעליים. הוא הרוויח הרבה מאוד כסף, אבל חילל שבת, כמו כל האחים שלו.
האב והאם היו יראי שמים, אבל כל הילדים מחללי שבת. זה היה חלק מהמצב העגום ששרר באותה תקופה במקסיקו. כמעט לא היו שומרי שבת.
יום אחד חלה האב במחלה סופנית, והגיע עד שערי מוות. הוא גסס.
בדרך כלל, מצב של גסיסה יכול להמשך כמה שעות. אם המצב נמשך יום, זה כבר הרבה. אבא שלהם גסס במשך שבועיים, וזה היה סבל איום ונורא.
הרב של בית הכנסת "שערי שלום" קרא לכל הבנים, ואמר להם: "תשמעו, אבא שלכם לא יכול למות, עד שאחד מכם יבטיח לו שישמור שבת".
הוא שאל את הבנים בזה אחר זה: "אתה מוכן לשמור שבת?"
"לא".
"אתה מוכן?"
לא.
"ואתה?"
"כן!"
מי זה היה?
משה מוריס.
אמר לו הרב: "בוא אתי לחדר של החולה. תבטיח לאבא שלך שתשמור שבת".
מוריס אחז בידו של אביו ואמר: "אבא, אני נשבע שאני אשמור שבת!".
החולה פקח את עיניו לרגע, ואחרי כמה דקות נפטר.
כל בני המשפחה הוכו בהלם. כולם ראו, שלזה, באמת, חיכה האב המיוסר.
מוריס התחיל לשמור שבת. כל חנויות הרשת שלו היו סגורות בשבת. והוא התחיל להפסיד כסף…
אף אחד לא הבין אותו. אתה רואה שמצבך נעשה גרוע יותר ויותר, למה אתה מחכה?
בסופו של דבר, הוא פשט את הרגל. ואז הוא פנה אל הקב"ה ואמר: "ריבונו של עולם, החלטת לקחת ממני את הכסף, אבל תן לי, בבקשה, ילדים טובים!".
את כל זה שמעתי לפני שנתיים.
השנה באתי שוב. פגשתי את חכם עזרא נקש, ואמרתי לו: "תעשה לי טובה, אני עכשיו כותב ספר 'מתוק האור' על שבת. מכיוון שאבא שלך מסר את נפשו על השבת, הייתי שמח לקבל ממנו ברכה".
ביום האחרון שבו שהיתי במקסיקו, משה מוריס הגיע. ישבנו שלושתנו – הוא, חכם עזרא ואני. הוא היה נרגש מאד, הדמעות חנקו את גרונו.
הוא ביקש מבנו לתרגם עבורי את המשך הסיפור.
"היו שנים קשות מאוד. אף אחד לא הבין אותי. חמי כעס, בא בטענות על זה שאינני מפרנס כראוי את ביתו ואת נכדיו. החברים ובני המשפחה לעגו. כלם אמרו לי: 'פרזיט, למה אתה לא עובד?'
"לא רצו לעזור לי, כי לדעתם במו ידי הבאתי עלי את פשיטת הרגל ואת העניות. כמעט כולם נתקו את הקשר אתי. במשך שנים אני ואשתי והילדים היינו לבד – לבד בשבתות, לבד בפסח ובשאר חגים.
"אבל כל זה שום דבר, מול מה שקבלתי מהקב"ה… ילדים זרע ברך ה', כולם ברוך ה' תלמידי חכמים ויראי שמים. מה שנתתי זה לא כלום לעמת מה שקבלתי".
מוריס הוסיף וסיפר, שבתחילה גם אשתו לא הסכימה איתו. היא לא הבינה למה הם צריכים לשמור שבת, ולהפסיד את כל הרכוש הרב שהיה להם. היום אשתו מוסרת שיעורים והרצאות ביהדות, ונשים רבות נעזרות בה. התפילות שלה הפכו לסמל, היא מתפללת כמו צדיקה מדורות קודמים.
"וכשאתה מספר את הסיפור הזה בקהל", אומר משה מוריס, "תגיד להם, שבמשך שנתיים אשתי לא הבינה אותי, ולא הסכימה עם הדרך שלי, אבל אני מעולם לא כעסתי עליה, והיא מעולם לא צעקה עלי. תגיד לאנשים, שכל הברכה באה מזה ששתקתי. אני שתקתי, והיא שתקה. מזה באה כל הברכה. אף פעם לא רבנו!".
ואיך התחולל השינוי? מתי היא הצטרפה אליו לשמירת שבת?
יום אחד הבן שלהם, שהיה אז ילד קטן, חלה בדלקת ריאות, ושכב בבית חולים במצב קשה מאוד. בלילה בדק אותו הרופא, ובצער גדול בישר להורים המודאגים, שהילד עומד למות. אין שום סיכוי, ואין כבר שום דבר שאפשר לעשות עבורו… הרופא הלך הביתה.
משה מוריס לקח ספר תהילים, ישב ליד מיטתו של הילד ואמר תהילים. אשתו לא ידעה עברית באותה תקופה, אבל היא חזרה אחריו על המילים שאמר. ככה ישבו שניהם כל הלילה, ואמרו תהילים.
בבוקר הגיע הרופא, בדק את הילד, ובישר בשמחה – "חל שינוי גדול! אני לא יודע איך זה, אבל המצב השתפר באופן דרסטי, הילד יחיה!"
כשדמעות של התרגשות בעיניה, אמרה אשתו של משה מוריס: "אני איתך. מה שתגיד, מה שתרצה… אני מסכימה לכל, ואני הולכת אחריך!".
מאז חל השינוי הגדול.
משה מוריס ואשתו זכו לילדים תלמידי חכמים ויראי ה'. הם זכו למלוא חופנים נחת יהודית אמיתית.
הם עשו כל שיכלו עבור השבת, והשבת – שהיא מקור הברכה – שילמה להם כגמולם הטוב.
(רבי שלמה לוונשטיין שליט"א – שבת קודש)