בס"ד
בפרשתן (יד כב-כג), "ויאמר אברם אל מלך סדום הרימותי ידי אל ה' קל עליון… ולא תאמר אני העשרתי את אברם" (פשטות הכתוב, שאמר אברהם אבינו, אם אקח ממך, סוף דבר שתאמר אתה העשרתני), אך המלבי"ם ביאר ש'לא תאמר' – יד זו (אשר הרימותי) שהיא העשירה אותי על ידי שנלחמה כראוי.
וכן ייאמר לדידן, שלא נאמר על ידינו 'אני העשרתי את אדוני על ידי עבודת הפרנסה הנעשה בידיים', כי לא היד ולא המקצוע מפרנסים את האדם, כי אם הקב"ה 'הזן את העולם כולו בטובו'. ולא זו בלבד שלא 'ידיו' ולא 'רגליו' מביאים לו פרנסתו, אלא כל מה שנקצב לו בראשית השנה יקבל בעל כרחו, וכדברי 'רבינו ידעיה הפניני' (מבחר הפנינים שער האמונה), אם יברח האדם מטרפו כבורח מן המוות – טרפו ירדוף אחריו יותר ממנו למהר להשיגו.
מעתה יאמר האדם לעצמו: מה לי כי ארדוף אחר הפרנסה 'להשתדל' יתר על המידה? – אין זה אלא שטות ויגיעה לריק, הרי בין כך ובין כך הכל קצוב וחתום, וכל השתדלות שבעולם לא תרבה לאדם את משכורתו אפילו 'שווה פרוטה' יותר מהנקצב לו. וכשיכיר בזה יבין שכל עסק ההשתדלות אינו אלא מצווה ככל מצוות הבורא, ואין הפרנסה תלויה בזה כלל, אז לא יחסיר תפילה בציבור או קביעת עיתים מפני ההשתדלות, שהרי העוסק במצווה פטור מן המצווה – וכלומר, שבודאי אין רצון הבורא שיעסוק בזה עתה, וממילא הינו פטור מלעסוק ב'מצוות' ההשתדלות.
הרה"ק ממאכנווקא זי"ע, עלה לארה"ק מגולת רוסיה ביום ט"ו בשבט שנת תשכ"ד, כשהוא מחוסר כל (בגשמיות), מבלי לדעת היכן וכיצד יהא בית מדורו. בתקופה הראשונה התאכסן בבית המלון 'אשל' בעיר תל אביב. לאחר כשבוע השתתף בשמחת נישואי קרובו, הרה"צ רבי יהושע טווערסקי, בנו של הרה"ק רבי יוחנן מראחמיסטריווקא זי"ע. בהיותו שם ניגש אליו אחד מקרובי משפחתו (שכבר עזב את דרכי החסידות…) והחל מתאונן לפניו וכה אמר לו: "אוי, חבל עליכם רבי קדוש! מדוע באתם הנה לארץ הקודש, בה מצב הפרנסה קשה מנשוא? פי כמה וכמה עדיף היה אילו הייתם מועידים פניכם לארה"ב 'ארץ השפע' – שם לא הייתם חסרים מאומה"…
הביט בו הרבי בחריפות, ומנהמת לבו ענהו בקול רם: "גשמיות נעמט מען זיך אליין??? (וכי יש לך אדם הנוטל לעצמו גשמיות…) גשמיות נותן הקב"ה בכבודו ובעצמו… רק ענייני רוחניות יש לאדם להתייגע בעצמו לקנותם, אבל גשמיות הכל תלוי בידי שמים"…
והעידו רבים ששמעו הדברים יוצאים מפה קודשו, שבכל אימת שגונבה אצלם מחשבה בענייני פרנסה 'אילו הייתי עושה כך וכך הייתי מרוויח יותר'… מיד שומעים הם שוב את הכרזתו התקיפה של הרבי 'גשמיות נעמט מען זיך אליין???' (מתוך הספר 'לעבדך באמת').
ואם ישאל האדם, אם כן – מדוע עלי לעשות 'השתדלות' הרי ממילא בא יבוא כל הנקצב לי, אף אנן נענה ונאמר לו: א. היא מצווה בתורה ככל המצוות. ב. שאכן כל עניין ההשתדלות, אינו אלא כמבחן לאדם על חוזק ותוקף אמונתו, כשבא השפע לידו לאחר 'השתדלותו' – האם הוא מאמין ששפע זה בא לו מידי הבורא יתברך, הזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כינים, שלא בזכות השתדלותו כלל וכלל? או שאין אמונתו חזקה כל כך, ומדמה בנפשו) אפילו במקצת) שהשתדלותו הריקה עליו השפע.
וכן כאשר נרפא החולה תחת ידו של רופא מומחה – הריהו נתון ב'נסיון' מן השמים – לראות האם יחשוב הנה רופא זה ריפא אותי בטיפולו הראוי ובסממני הרפואה, או שמא יכיר שאין הרופא מרפא ואין הסממנים מועילים, אלא אביו שבשמים – מלך רופא נאמן ורחמן – שלח רופא פלוני להוציאו ממיטת חוליו ע"י אלו הסממנים.
כיו"ב מי שהיה סבוך בחובות כבדים למעלה ראש, ונושים רודפים אותו יומם ולילה. והנה עסק מסויים בא לידיו והוא משתכר הון ופורע הקפותיו. השתא מנסים אותו ממרום – לראות אם יאמר 'השתדלותי בעסק אשר עשיתי היא שעמדה ל'י או שמא יכיר שלא היה זה אלא מאת ה'.
ובזה ביאר הגאון רבי יחזקאל לעווישטיין זצ"ל, מדוע ירד אברהם למצרים: כי עיקר אמונת האדם תחשב לו ע"ש עמידתו בנסיון, שלא לחשוב שכוחי ועוצם ידי עשה את החיל, ויתגבר לדעת שהכל מה'. ולכן, אדרבה, לגודל אמונתו ובטחונו של אברהם אבינו, ידע כי אף ש'ויהי רעב בארץ' הרי שאין הדברים נוגעים אליו, שהרי בוודאי יזמין לו הקב"ה מזונו וכל צרכיו ברווח אף בעת הזאת, אלא שחשב בליבו – אם כן לא יהיה לי כל נסיון ו'עבודת' אמונה, שהרי עין בעין אראה את מציאותו של הבורא והנהגתו בעולם. על כן ארד מצרימה אשר שם יש שפע מזון וצידה, שם אוכל להשריש בליבי את האמונה – שאף בעת שנראה כי סיבה פלונית מביאה לו פרנסתו, אין השפע בא מאליו, אלא בדבר ה' והכל מגיע רק מאתו יתב"ש.
וכן איתא ב'שפת אמת' להרה"ק זי"ע, בשם הרה"ק השרף מסטרעליסק, שהמאמין שהמים מכבים את האש – הוא מחמת כי כך ברא השי"ת בטבע העולם – עדיין אין אמונתו 'אמונה שלימה', רק יאמין שבכל פעם שהמים נפגשים עם האש – חוזר הבורא יתב"ש ומצווה שהמים הללו יכבו אש זו… ובלא לא זה לא היו מכבין את האש אף שהם מים.
וכעי"ז מצינו להגה"ק החזו"א זי"ע (אגרות חזו"א, לה), שה'טבע' היינו רצון תמידי של הקב"ה… וכוונת הדברים, שלא יקשה לך מהו ענין ה'נס', מה נשתנה נס מטבע, והרי שניהם נעשים במאמר ה', אמנם, אכן את שניהם ציוה השי"ת שיארעו, אלא ש'נס' יקרא לדבר שעלה ברצון הבורא יתב"ש ש'פעם אחת' יקרה כך וכך, לעומתו, פעולת הטבע – עניינה כלפי אותם הדברים התמידיים והמתמשכים – שבכל רגע רוצה הבורא שכך וכך יארע.
פסק דין נפלא שמענו בשם הגאון רבי ניסים קרליץ זצ"ל: מעשה היה בשישה אנשים אשר 'נדחפו' לתוך מעלית (עלעוויטע"ר) המיועדת למשא של ארבע בני אדם ולא יותר. ואכן, המעלית שהייתה נאמנת לחוקי הביטחון – נתקעה באמצע נסיעתם כלפי מעלה מרוב כובד המשקל. מיד הזעיקו את אנשי ההצלה והחילוץ, ואחר יגיעה הוציאו את כולם.
אחר מעשה התעורר 'וויכוח' – מיהו המזיק שעליו מוטל לשלם תשלומי הנזק, ואת ההוצאות המרובות שח תיקון המעלית. יש שאמרו שהשניים שנכנסו אחרונים – יתר על המותר, הם ה'מזיקים' כי לא היה להם להיכנס אחר שכבר היו בפנים ארבע אחרים, לעומתם יש שטענו שעל כולם מוטל להשתתף בהוצאות שווה בשווה, כי גם אלו שנכנסו בתחילה הם אשמים בדבר, מאחר שהיו צריכים לצאת בראותם שיש כאן יותר מכפי השיעור 'המותר' (והדבר תלוי בסוגיית הגמ' (ב"ק י:) בדין חמישה שישבו על ספסל),
והלכו לדין תורה אצל הגאון רבי ניסים זצ"ל, וזה היה פסק דינו: האיש שלחץ על הכפתור ע"מ שתעלה המעלית לקומה הרצויה הוא החייב, והשאר פטורים, וטעמו ונימוקו עמו, שבזמן שהיו במעלית בטרם החלה בפעולתה הרי לא נגרם לה שום היזק, ורק זה שהפעיל אותה על ידי לחיצתו על הכפתור הוא העלה אותה, ובזה גרם לה שתינזק, על כן בדין הוא שישלם.
ומדבריו בדיני 'חושן משפט' נלמד גם לענין 'אורח חיים'… כי הנה כולנו מלאים ב'משאות' ועמוסים בשפע הקדושה, לאחר כל ירח האיתנים והימים הנוראים והקדושים, אך אם לא נלחץ על הכפתור ונתחיל ל'זוז' לא עשינו ולא כלום… ורק אם נלחץ על הכפתור, כל חד בדידיה, או אז נתחיל לעלות ולהתעלות.
ויש לרמז זאת במה שנאמר (שמות יט ד): "ואשא אתכם על כנפי נשרים", שמדרכו של 'נשר' לישא את גוזליו על כנפיו (וכמו שפירש רש"י שם), וכשהוא מגביה עוף למעלה למעלה, אזי גוזליו המרחפים על כנפיו מביטים על העולם מלמעלה למטה, ברם, התדע כיצד מגיעים הגוזלים על גבי כנפי הנשר? בפעולה זאת אין הנשר מסייע להם, רק עליהם להתרומם ולקפוץ, לעלות על גבי כנפי אביהם.
נמצא שאת 'הפסיעה הראשונה' עליהם לעשות בכוחות עצמם, ומאחר שעשו כן מגביה אותם לגבהי מרומים בלא שום פעולה או קושי מצידם…
וכנגד זה אמר הקב"ה: "ואשא אתכם על כנפי נשרים" – כשאתם תעשו את ה'פסיעה הראשונה' להתרומם מעט, אז אגביה אתכם מעל כל 'העולם' למעלה למעלה. וכך אמרו ב'קאצק', שהציווי הראשון שאמר הקב"ה לאברהם אבינו הוא 'לך לך', כי הדבר הראשון שצריך לומר כל אחד לעצמו הוא לך לך ממקומך, אל תישאר באותו מקום…
(לקט מתוך באר הפרשה – לך לך תש"פ)