כרוכים היו חסידי לעלוב אחר רבם עד אין קץ ותִכלָה והיו אוהבים אותו כנפשם ממש: לא גורעים ממנו עין, משתפים אותו בהליכות חייהם, והוא מחזיר להם אהבה בכפליים. כל חסיד שומר לו פינה חמה בלבו לרבי שמעון צדיקא, שהיה נוהג בפשטות מופלגה.
ואמרו שכאשר שבור לב היה נוקש על דלתו שבבני ברק או בצפת –היה רבי שמעון ניגש אל המטבח, שופת שמן זית במחבת, משבר לתוכה אי אלו ביצים ומכין לאורחו מעדן חביתה מתובלת במלח גס שאותה היה מגיש עם לחם שחור, וטעם של גן עדן היה לזה.
שמֵח היה רבי שמעון – שמח באלוקיו, שמח בחסידיו, שמח בחלקו.
איש שמח בדרך כלל. אף נדכאים, שבורי לב ומוכי גורל היו שמחים בחיקו, שוכחים מצרותיהם וזוכים ממנו לקרבה חמימה. כאשר בא יום הפורים הייתה שמחתו מתרוננת ועולה על גדותיה. יהודים רבים ניצלו את הזדמנות הפז הלזו להתברך בדבר ישועה, והללו סיפרו בפליאה על ישועות גלויות שאופפות אותם מפורים מבורך לזה שאחריו.
דמעות ויין נשפכו בלעלוב שתחת שרביטו של רבי שמעון. בשנים האחרונות היה נוטל לידו שלט גדול שעליו היה כתוב "אסור לדבר בשעת התפילה", עניין שעליו היה מוסר את נפשו. בחסידות לעלוב מספרים כי מי שנתחזק בעניין זה, ראה ישועות נפלאות בכל ענייניו.
לילו של יום הכיפורים תש"ע, אחר שעמד והתחטא לפני בוראו בתפילת כל נדרי, פרש רבי שמעון נתן נטע מלעלוב לחדרו לנום קמעא, וכך נפטר בנשיקה, ביום שעליו נאמר: וְכָל-אָדָם לאֹ יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד, בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ; וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל-קְהַל ישְִ רָׂאלֵ.
שורקים על העולם
סמליות רבה יש בילד ירושלמי היושב ומשרוקית בפיו, שכן זהו מנהגו של היישוב הישן – לשרוק על העולם כולו, לבוז לו ולא להתפעל ממוסכמותיו אם אין מקורן של אלו בקדושה. ולכיוון אחד נישאות העיניים: לכיוונם של חסידים של צורה שכל מאווייהם והווייתם תורה וחסידות.
כמה תום וטוהר נסוכים על פניו של ילד זה, המחופש למשה רבינו, ואמו ציירה משקפיים סביב לעיניו. ומניין לה שמשה רבינו ממושקף היה? שמא למדה זאת מהפסוק "הַשְקִיפָה מִמְעוֹן קְָדְשֶךָ?" או שהסיקה זאת ממה שנאמר "וַיִשְמַע משה וַיִיטַב בְּעֵינָיו"? זאת אין לדעת. וכבר אמרנו שבירושלים יושבים זקנים עם נערים יחדיו, חולקים מרחב משותף, ואינם שתים לב לשבעים או שמונים שנה המפרידות ביניהם – שהרי הכול מכוּונים לתכלית היצירה.
כך נראית קריאת המגילה בבית הכנסת קרלין. זוגות-זוגות יושבים וקורים במגילה כדת של מצווה, סידורי 'בית אהרן וישראל' פזורים להם על שולחנותיהם, וילדים מחופשים שורקים בחדווה כל אימת ששמו של צורר היהודים מוזכר בהטעמה מפיו של בעל הקורא שקולו מיתמר ועולה באוקטבה קרלינאית רועמת ונלהבת.
תעתוע גדול מזַמֵן רחוב מאה שערים לארחי-פרחי המזדמנים אליו בפורים, לנוכח אנשים המתהלכים כאשר ראשם חבוש שטריימל ממורט ומרופט, כולו שרידי זנבות עתיקים שנקצרו מבעלי חיים מדורו של שם בן נח, והרי השטריימל נראה יותר כמי שנפל בירושה מימות הבעל שם טוב זי"ע ותלמידיו. ומה תעתוע יש בכך? ובכן, אין לדעת האם בדקדוקי עניות מדובר – כלומר: ההֵלך ששטריימלו נראה כך הנו עני ואביון ועל כן נאלץ להתהלך במזנבת שירושה היא לו מאבות- אבותיו עד לדורו של רבי שמואל סלנט, או שמא בשמחה תליא מילתא – כלומר: הלה מחזיק בביתו שטריימל חדיש וכלול בהדרו, אלא שבחר לשלוף את הפריט הישן מהבוידעם לאות שמחה ובדיחות דעת.
אין לנו סימנים לתת לזיהוי המציאות הנגלית לפניכם, אולם את זאת נאמר: אל תשימו לבכם לענייני לבוש חיצוניים; שימו לבכם למנהג נורא הוד שנתאזרח בירושלים, כדרך שנתאזרח בכל מעוזי היהדות החרדית: אבות על בנים מתנתקים בעיצומו של יום מענייני משלוח מנוח ומעסקי צלופנים והמֶע'ן-טַאשַ )אוזני המן( ומתכנסים שעה אחת בבתי המדרשות ללימוד תורה, זֵכר למה שנאמר במגילת אסתר: 'לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים'.
מה נהדר המחזה שבו יושבים עלמי-חמודות לצד זקני העם, זה לומד עם סבו, זֵיידֶע קרוֹיס' כאשר הוא מחופש לתימני שזה עתה עזב את צנעא, למעט צבע פניו המעיד עליו כי ירושלמי אשכנזי הוא עד חמישים דור, וזה לומד עם אביו בעודו מחופש לאדמו"ר גבהּ-ספודיק אשר חסידים לאלפיהם מצטופפים בשולחנותיו. משלוחי מנות משוגרים בצִדיהם, פצצות פורים שורקות סביבותיהם – והם אין להם אלא ארבע אמות של לימוד תורה.
פורים בקהילת ה'מתמידים' – שם דבר הוא מאז ומעולם. יום שבו מתכנסים בני הקהילה, זקנים עם נערים, ומופיעים בתלבושת אחידה: גופם חנוט שִיראֵי 'זברה' זהובים שבפורים אף הרווקים לובשים אותם, וראשם חבוש בכובע תרבוש אדום, עם זנב בראשו וכוכב בחזיתו. תרבוש זה, המכונה כאן פֶסְקֶ'ה – הנו ייחודי לאנשי קהילת המתמידים, וסימן היכר שלהם. קהילות אחרות, שחלקן פרשו מן המתמידים, אימצו להם תרבושים בצבעים אחרים ובצורות אחרות – וכל אחד מזוהה בצבעו ובצורתו. ללמדך שגם בפורים – קהילות ירושלים מקפידות לשמר את ייחודיותן.
אולם מה לנו כי ניתפס לזוטות חיצוניות. העיקר היא השמחה הפנימית, ובירושלים יודעים כי יכולה היא שמחת הפורים ב'מתמידים' לכבוש לבבות קשוחים ומחוספסים. ביום זה יושב ראש הקהילה, רבי לייב מינצברג, עטוי 'קולפיק' אדמו"רי לשמחת פורים, וסביבו נכבדי הקהילה – רבי מאיר סירוטה, רבי יוסף הירשמן ורבי בן ציון גוטפרב, והשמחה עולה על גדותיה.
האחרון נוהג להופיע בג'לבייה מרוקאית משל היה באבא שנולד במרקש ומתגורר בנגב הרחוק. ועל שם תלבושת פורימית זו – אחת בשנה מתירים לעצמם בני המתמידים לכנות אותו 'באבא ציון', ולשיר בפניו שיר מיוחד לחג הפורים, בזו הלשון: "באבא ציון, באבא ציון, אין כמוך בעולם".
א פריילאכ'ן פורים!
מאומה לא היה לו, לרבי אורי וינברג ז"ל, בחייו – אבל הכול היה לו.
רבי אורי זה, ערירי היה עשרות שנים, ללא אישה וילדים. מוצאו ממדינת אשכנז, וכל מהותו יקיוּת מדוקדקת. ביום רביעי כבר היה נוטל את סליו ופונה לשוק כדי לרכוש דגים חיים ובשר מן האטליז, שאותם היה מכין בעצמו על גבי פתיליות שהיו מפיצות ניחוחות נפט בכל הסביבה. והיה ריח הנפט הזה ענוג ומתקתק, על שום תומת הישרים שהיה משקף. בנץ ישכים לתפילה בבית הכנסת שבבתי נייטין, ולמנחה וערבית יצעד לישיבת מיר, שם היה מזמין את עשרת הבחורים האמריקניים שיזכו לסעוד בסלונו החשוך בליל שבת, שמנורת חשמל לא הודלקה בו, אלא עששיות נפט בלבד היו מטילות על קירותיו צלליות קלושות שהיו מבעיתות אותי בילדותי.
אף על פי שגלמוד היה – שמחת חייו יכולה הייתה להדביק בעוצמתה את כל מי שנקרה בדרכו. אושרו של זוכה לוטו לא ישווה לזה של רבי אורי שעה שהיה עומד ומדליק נר חנוכה במתקן פח מעשה ידיו, בונה סוכה מענפי דקל עבשים בני מאה שנה, או שומע קריאת מגילה מתוך מגילת קלף עתיקה שהייתה ברשותו.
הנה הוא כאן, עומד בבית הכנסת שבבתי נייטין שבה קבע מקום לתפילתו, מאזין בדקדוק יֶקִי לנסי מגילת אסתר, ושמח בחלקו. לצדו נראה הצדיק רבי נחמן דובינקי זצ"ל, מאזין בטהרת לב לנפלאות שנעשו לאבותינו בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה.