הגמרא במסכת תענית, דף ט ע"ב מספרת שכשבא עולא לבבל וראה שהשמים הפכו מעוננים הוא אמר שבוודאי ירד עוד מעט גשם ולכן כדאי להכניס את הכלים לבתים שלא יתקלקלו בגשמים. אבל עבר זמן מה, העבים התפזרו והגשם לא ירד. אמר עולא: כמו שהבבלים הם שקרנים, כך גם העננים שלהם משקרים, הם מראים את עצמם כאילו עומדים להוריד גשם, ובפועל הם לא עושים זאת.
לכאורה יש לשאול, למה דווקא העננים הם אלו שמשמשים כ'מכונת אמת' לומר אם בני אומה זו או אחרת שקרנים או דוברי אמת. אולי היה עדיף שהעצים ישקרו ולא יצמיחו פירות? או שהבהמות ישקרו ולא יניבו חלב. למה דווקא בענני גשם נבדק העניין של אמירת האמת?
אלא מתרצים שמאחר ומפתח של גשמים נשאר בידי הקב"ה והוא אינו מוסרו לידי שליח, לכן האמת נבחנת דווקא בגשמים, כי חותמו של הקב"ה אמת. מה שאין כן בשאר דברים שיש להם ממונים אחרים.
ומעשה היה בצעירותי, מיד אחרי החתונה למדתי בכולל אברכים בתל אביב, בראשותם של הגאון רבי פנחס ביברפלד והגאון רבי יורם זלצברג זצ"ל.
התקציב של הנהלת הכולל היה דל מאוד, ומאחר והיינו קבוצה של אברכים שבאו כל יום מבני ברק היה צורך לממן הסעה, ולהנהלת הכולל היה קשה מאוד לממן הסעה קבועה יום יום.
החלטתי לעשות מעשה, קיבצתי מעט מעות מפה ומשם, וקניתי טנדר של 16 מקומות והייתי מסיע את החברים לכולל בתל אביב. הטנדר היה נראה שמור ומטופח, אבל המצב המכני שלו היה גרוע במיוחד, אבל אני, דרכי בקודש שאיני נפרד ממכונית אלא בהמשכים, רק לאחר שהיא מתפרקת כליל אני נאלץ לעבור למכונית הבאה. כל עוד ההגה והדוושות מחוברים למקומם, אני צמוד למכונית שלי.
ביום מן הימים עצרתי את הרכב ברח' רש"י בבני ברק, יוצא הירקן מהחנות הסמוכה, ואומר: "איזה אוטו יפה, אולי אתה מוכר לי אותו?".
אמרתי לו, ידידי, אומרים שדרכם של ירקנים זה שבשעות הדלילות שהחנות ריקה ואין לקוחות, הם מדברים על רכישת מכוניות, ובפועל לא עושים עם זה כלום, אז למה אנחנו סתם מדברים על משהו שלא יקרה, אני בכלל לא רוצה למכור את האוטו, אתה בכלל לא רוצה לקנות אותו, ואנחנו מנהלים שיחה על המכירה שלו, מה ההיגיון?
אבל הוא התעקש, הוא כן רוצה לקנות את האוטו. אמרתי לו שאומנם הריפוד מאוד יפה והאוטו מאוד שמור, אבל מבפנים הוא במצב מכני גרוע במיוחד, מקרטע המנוע, חלוד הרדיאטור, סתום הקרבורטור, והמזגן מקרר כמו וינטלטור…
"אף על פי כן", אמר הירקן, "אני מעוניין לקנות את האוטו. אני מוכן לשלם עליו 16 אלף שקלים, אתה מוכר או לא???".
שמעתי את הסכום, ואמרתי לו: "בוא, הולכים לדואר לעשות העברת בעלות". ואכן, כעבור פחות משעה כבר נפרדתי לשלום מהטנדר הקסום שהפך להיות נחלתו של הירקן.
שעתיים אחר כך הוא מתקשר: "הרב יוטקובסקי, מה עשית לי? מכרתי לי אוטו שלא שווה כלום. המנוע שלו גמור, הקרבוטור סתום לגמרי, המזגן לא מקרר…", אמרתי לו "נכון, גם הרדיאטור חלוד…".
מה התברר? הוא לקח את האוטו לבדיקה במוסך ואז הוא הבין באיחור שכל מה שאמרתי לגבי חסרונותיו של הרכב אכן נכון.
אמרתי לו: "אם אתה רוצה אני מוכן להחזיר לך את הכסף ונבטל את העסקה, אבל לדעתי זה לא יהיה הוגן מצדך, כי אני הזהרתי אותך ופירטתי את חסרונותיו של האוטו ובכל זאת רצית לקנות אותו".
מאחר והוא היה איש ישר, הוא אמר שאני אכן צודק, ושהוא נשאר נאמן לדיבורו: "זה המזל שלי, ככה נגזר מלמעלה, אני שמעתי את החסרונות ובכל זאת קניתי אותו. הצדק אתך".
ומה באמת אומרת ההלכה בעניין זה? ובכן זו גמרא מפורשת בפרק 'השוכר את האומנין', שאם המוכר אומר שהמקח הזה כולו רע, יכול הקונה לטעון שהוא חשב שהמוכר לא מתכוון ברצינות כי הרי הוא רואה במקח גם דברים טובים ולא יכול להיות שכולו רע. אבל אם המוכר אמר דברים טובים ודברים רעים, הקונה אינו יכול להתחרט.
מאחר ואני אמרתי לו שהאוטו אכן נראה יפה ומאוד שמור מבחינה חיצונית, ובמקביל פירטתי לו את החסרונות שיש בחלקים הפנימיים של הרכב, הצד היה איתי ובאמת לא הייתי חייב להחזיר לו את הכסף גם אם הוא היה דורש זאת.
ומה היה בסופו של המעשה? אותו ירקן החליט להפוך את הבעיה להזדמנות. הוא החנה את האוטו מול השטיבלך של 'בית הלל' בשיכון ויזניץ, ופתח חנות לממכר טלפונים, מכשירי חשמל ושעונים בתוך האוטו. במשך שנים הוא הפעיל שם חנות בלי לשלם שכירות וארנונה עסקית, בעלות של 16 אלף שקלים בלבד. כך יצא שכולנו הרווחנו מהסיפור, ובעיקר הרוויחו המתפללים בבית הלל שיכלו לקנות טלפונים ומכשירי חשמל בזול, בלי לשלם את השכירות והארנונה של החנות שכמובן מגולגלת אל הלקוח ומשתקפת במחיר של המוצר.
(המאמר המלא יפורסם אי"ה בגליון 'לקראת שבת' פרשת מטות מסעי)