שיחת הטלפון הפתיעה את ר׳ חיים כץ בסיומה של ארוחת ערב משפחתית, והוא קם ויצא עם הנייד מן הסלון המואר והמוסק אל המרפסת הקטנה. בשיחות מהסוג הזה הוא אוהב שאין אוזניים נוספות מסביב. הוא צריך להתרכז במה שהוא עונה. הוא יודע שלפעמים מילה לכאן או לשם חורצת עולמות.
דווקא היה נעים במרפסת, לא קר מדי. ריח רענן של צמחיה אחרי הגשם דגדג לו באף, והוא נצמד אל הגדר הנמוכה, משחרר בלי משים אנחה קטנה מול המרפסת של קולדנשטיין.
"אז כמו שאמרתי, המליצו לי לדבר איתך בתור שכן קרוב", אמר זה שמעבר לקו, וברגע הבא שחרר את ה״פצצה"—
במשך שנים הם כבר שכנים. שכנים באותה קומה. אבל עד שהתרגשו ובאו עליהם התכנונים להרחבות הבנייה הכול היה פחות או יותר בסדר. האמת שגם אחרי ששמעון קולדנשטיין, השכן, עבר בין השכנים והתוכנית האדריכלית בידו, מבקש לקבל מהם חתימה, עדיין הייתה האווירה נינוחה ומפרגנת, כשהשכנים כולם מאחלים למשפחת קולדנשטיין הצלחה רבה, ומבטיחים לעצמם כי ייקחו נשימה עמוקה וישתדלו לבלוע בסבלנות ובהבנה את הרעשים, הלכלוך וכל יתר הספיחים הבלתי נמנעים של הבנייה…
אבל את הצהריים ההוא, שבו התקרב אל הבניין ונדהם לגלות את הפיגומים שסטו שמאלה, נוגסים באדישות את הטריטוריה שלו עד למרחק נגיעה ממרפסת הסלון – הוא לא מסוגל לשכוח.
׳זו בטוח טעות של הפועלים׳, הוא אמר לעצמו, פוסע בזהירות בין שקי המלט וערימות החצץ, מדלג על המדרגות עד לקומה שלהם ומחפש בקדחתנות את המספר של קולדנשטיין שעזבו את הבניין לתקופת הבנייה. בתוך בליל הקולות והצעקות בערבית גרונית שהתערבו בקול הלמות הפטישים הוא הצליח בקושי לשמוע את קולו של שמעון שכנו שבקע מן האפרכסת; אולי לכן הוא היה בטוח שאוזניו מטעות אותו, שהוא מדומיין או הוזה… ולא – איך אפשר להסביר את הצעקות והאיומים שהוא קיבל, כשניסה להסביר כי מדובר בשטח השייך לדירה שלו על פי התב״ע, וכי התוכנית שעליה דובר בשעת החתימה הייתה שונה לגמרי…
באותו שבוע היה הבניין שלהם כמרקחה. השכנים היו נסערים מן החוצפה של קולדנשטיין, חלק מהם ניסו גם הם לפנות אליו ונתקלו בקיר אטום, ועל אף שהיה ברור כי הנפגעים העיקריים הם משפחת כץ, הרגישו כולם איך הדם עולה להם לראש מול ההתנהגות הזו של שמעון שכנם. זו לא רק החריגה בבנייה, זו לא רק ההפרה של ההבטחות שנתן לשכנים שחתמו ואישרו לו לבנות, זה ההתנהלות הבלתי אנושית הזו…
ובתוך כל זה התהלך ‘חיים כץ כסהרורי אינו יודע את נפשו. מצד אחד בערה בו לבה רותחת, מאיימת להישפך החוצה בזעם מול השכן והתנהלותו, ומצד שני ניצבה צוואתו של אביו שבה ביקש מבניו יקיריו שיעשו הכול כדי לחיות בשלום, לדון לכף זכות ולא לריב עם אף יהודי…
איך? איך אפשר לדון לכף זכות אדם כ– -זה???
יותר ממה שכאב לו על הפגיעה בערך הדירה שלו, על ההפסד של אופציית ההרחבה שאותה תכנן לנצל בעתיד, על ההשתלחות הברוטאלית של שמעון ועל מילותיו הפוגעות – כאב לו על כך שאולי אינו מצליח למלא בשלמותה את הצוואה של אבא. על אף שהוא מנסה ורוצה ומשתדל כל כך…
ופתאום, בעודו עומד במרפסת הקטנה שלו שקוע בהרהורים נוגים, צופה בתוספת הבנייה של קולדנשטיין ההולכת וקורמת עור וגידים מול עיניו, הוא נזכר—
נזכר כי לפני כמה שנים היה שמעון, השכן שלו, מאושפז בבית חולים כדי לתרום כליה לאימו החולה. נזכר במה שדיברו אז בבית הכנסת; סיפרו עליו, על שמעון, כי הוא הציל את אימו ממוות בטוח. תיארו אז איך נכנס שמעון אל חדרו של מנהל המחלקה, דפק על השולחן בעוז רוח וזעק מקירות ליבו כי הוא עומד להפוך את המחלקה ולהרעיש את בית החולים כולו, אם ימשיכו לדחות את תוכנית ההשתלה של אימא שלו. זעזע את אמות הסיפים ולא נח ולא שקט, עד אשר הוכנסה אימו לחדר הניתוחים וקיבלה את הכליה שלו שהצילה את חייה.
ובכן – אמר עכשיו חיים בליבו – יש כאן בעצם לימוד זכות גדול על שמעון שכני.
אפשר לומר עליו שהוא בעל אופי תקיף ונועז, אבל הוא בהחלט מנצל את האופי שלו לדברים טובים, למצוות, להצלת נפשות— ובעצם, בעצם, גם בבניין היו במשך השנים כמה וכמה דברים שזזו רק בזכות האופי הזה של שמעון; כמה בעיות מול העירייה שנפתרו, כמה פרוצדורות שהתקצרו…
המבט החדש הזה על דמותו של שמעון הצליח לרכך במעט את הכעס הנורא שתסס בו. אז נכון, זה לא שינה את תמונת המצב של הבנייה, היציקה של קולדנשטיין עדיין הייתה במרחק נגיעה ממרפסת הסלון, ובכל זאת, זה הקל במעט את ההתמודדות ונסך בו, בר׳ חיים כץ כוחות מחודשים.
האדם שמעבר לקו היה רגוע ונינוח, לא צופה כלל את הסערה שהוא עומד לחולל. "אז בתור שכן קרוב, באותה קומה, אני רוצה לברר אצלך על משפחת קולדנשטיין", המילים נחתו כטילים בליסטיים היישר על ליבו של חיים. "כבר שמעתי שהאבא שם הוא טיפוס לא קל", המשיך המברר האלמוני, "קיבלתי אינפורמציה מכמה וכמה מקורות על אופי תקיף והתנהלות נוקשה, ובכל זאת, מאחר שהצדדים האחרים בהצעת השידוך הזה נשמעים לנו מתאימים, רציתי לשמוע איך אתם רואים את התמונה, איך אתם מצליחים להסתדר איתם…"
בום! בו—םםםם!
הלב שלו עומד להתפוצץ.
אוי לו אם יגיד, אוי לו אם לא יגיד…
שנייה אחת של שקט,
אחריה שנייה נוספת, ואז ר׳ חיים מצליח לאסוף את עצמו.
"אגיד לך את האמת, אני לא שולל את האופי שתיארת כאן. אני רק רוצה. לספר לך איך השכן שלי משתמש בצורה חיובית באופי הזה שלו", הוא אומר, וכאן שוטח בפני המחותן הפוטנציאלי
את הסיפור על השתלת הכליה, ובסוף גם אומר כי "אתה רואה, אנחנו כבר שכנים הרבה שנים, וברוך ה׳ מצליחים לחיות איתם בשלום ולא לריב…"
שבוע חולף, הדיי שירה בוקעים מדירתה של משפחת קולדנשטיין.
הילדים דופקים אצל השכנים, מבקשים כיסאות. מגיע להם מזל טוב, אחותם מתארסת הערב. השכנים כולם נכנסים ללחוץ יד, לקחת חלק בשמחה. השכנות מחמיאות מכל לב למחותנת; הבת של קולדנשטיין אכן ידועה כנערה צנועה וחסודה, מוכשרת ובעלת מידות תרומיות; כנראה לא תמיד התפוח נופל קרוב אל העץ…
אחרי חצות נשמע קול גרירה של כיסאות מעבר לדלת של כץ, מלווה בדפיקות קלות. הוא פותח, מבחין בדמותו של שמעון שכנו וארשת ברורה של אי נעימות על פניו. מבקש רשות להיכנס, לשפוך את ליבו—
"אני יודע, השדכן כבר סיפר לי הכול…" המילים מתפרצות לו בבת אחת מן הפה, מן הלב. "לא מסוגל להבין את גדלות הנפש הזו שגילית… לא מסוגל…" הוא ממשיך, מתנשף, נראה שהדיבור קשה לו.
"זה בסדר, שמעון", הוא קוטע אותו, "כבר שכחנו את כל מה שקרה, ועכשיו אנחנו שמחים כל כך בשמחה הגדולה שלכם!"
אבל שמעון לא נרגע. וככה, כשהוא עומד שם, בין הכיסאות שהוחזרו מהווארט של הבת שלו, הוא מודיע לשכנו על ההחלטה שלו. להעביר להם את כל האגף שנבנה על השטח שלהם. כבר מחר הוא יזמין את המהנדס ויכין תוכנית מסודרת.
כי מה שמגיע למי ששומר על השלום… בסוף מגיע, ובגדול.
משמרת השלום – טבת תשס״ג