"אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן" (ויקרא ט"ז, א')
באחת ההזדמנויות הסביר הגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל לנכדו, מדוע כה מקפיד הוא שלא יספידוהו בהלווייתו לאחר מאה ועשרים, וכה סיפר:
הדבר אירע בימי הרעב אשר במלחמת העולם הראשונה. כיתר אנשי ירושלים אף אני ובני ביתי סבלנו מחרפת רעב פשוטו כמשמעו.
באחד הימים שלח עבורי נדיב מחו"ל סכום כסף באמצעות גבאי צדקה ירושלמי אחד, אך הגבאי לא מיהר לתת לי את הכסף. אני כלל לא ידעתי מכך, אך באחד הימים קיבלתי מכתב מאותו נדיב שכתב לי בקפידה: 'למה אינך מאשר את קבלת הכסף ששלחתי לך על ידי פלוני?'…
נדהמתי והלכתי לאותו גבאי צדקה וביקשתי את הכסף. "עלי לבדוק תחילה האם מתגורר בירושלים עוד אדם הקרוי אריה לוין" השיב האיש, "שמא כספים אלה נועדו לו ולא לך!"…
"מכיר אני את אנשי ירושלים", אמרתי לו, "ולמיטב ידיעתי וזיכרוני, אין עוד אדם המתגורר בעיר הקרוי גם הוא בשם 'אריה לוין', מה עוד שאותו נדיב כותב לי מפורשות שהכסף ששיגר אליך נועד עבורי. הגבאי לא התרשם מהדברים ועיכב את העברת הכסף בעוד כמה ימים".
בינתיים נפטר אחד מילדיי, רחמנא ליצלן, מחמת הרעב. לעולם לא אשכח כיצד מלמל בני לפני פטירתו ביקש ואמר לי 'אבא תן לי פת לחם תן לי לחם' ולא היה לי מה לתת לו… בימי השבעה הופיע אותו גבאי בביתי למסור לי את הכסף. 'יכול אתה לקחת את הכסף ולתתו לאחרים', אמרתי לו בכאב, 'לי זה כבר לא יוכל לעזור…'
ימים ספורים לאחר קומי מה'שבעה', נסתלק גם אותו גבאי לעולמו. עמדתי בין קהל המלווים ושמעתי כיצד מהללים המספידים את המנוח, כיצד עשה שליחותו באמונה, עד כמה היה מקפיד להעביר הכספים שקיבל ליעדם, וכמה משפחות ניצלו בשל כך מחרפת רעב…
עמדתי בצד והרהרתי בלבי הן 'בדידי הווה עובדא', ו'לב יודע מרת נפשו'. חשבתי לעצמי כי כאן בעולם הזה מפליגים בשבחו של נפטר, אולם בעולם הבא, שם הכול גלוי וידוע, שם בוודאי באים ואומרים לאדם: 'ראה מה אומרים עליך בעולם הזה, האם היית מאחז את עיני הבריות?!"…
אותה שעה קיבלתי על עצמי לבל יספידוני לאחר מותי.
('המבשר' – פסיפס – פרשת ויקרא תשע"ז)