מאת: הרב ישראל היימן
"ליהודים היתה אורה"
תשמעו סיפור מיוחד. את הסיפור הזה שמעתי מכלי ראשון וממש באקראי בימים אלו, מעשה מופלא שמלבד כמה תובנות שניתן להפיק ממנו, הוא ממחיש את עוצמתה של השמחה הפנימית שפועלת כל מיני טובות לאדם, ובעיקר היא 'מספיגה' לעומק הנפש כל מעשה שנעשה מתוך שמחה.
הסיפור ממש מתאים לימים אלו, ימים נפלאים אשר בהם אנו מצווים על 'מרבין בשמחה', ומשמים משפיעים על כל יהודי שפע של שמחה פנימית אותה ניתן להטעין במעמקי הנפש, ולקחת איתנו לכל השנה, מן הראוי ללמוד מעט על כוחה של השמחה בעשיית המצוות ואת פעולתה להשריש פנימה כל מעשה טוב.
ועכשיו לסיפור:
את הרב סקלאר פגשתי באקראי בנסיעה בין עירונית קצרה.
"תשמע סיפור יפה", הוא אמר לי, "אולי יהיה לך איך לזכות בו את הציבור בתובנה שתחזק עוד אנשים".
סב אשתו של הרב סקלאר מתגורר ברעננה. עיר שאין בה ריכוז חרדי גדול. הוא מתפלל בבית כנסת מזדקן של אנשים שכולם חצו את גיל הגבורות לאוי"ט. שנה אחת לקראת חג שמחת תורה, בקשו כמה מחברי בית הכנסת לרענן את האווירה שאופפת את בית הכנסת במשך כל השנה, מטבע הדברים, ולהביא כמה צעירים נמרצים שיחממו את מצב הרוח ואת הריקודים לכבוד התורה ביום שמחתה.
כמה מהמתפללים אכן הזמינו את נכדיהם לחג, וביקשו מהם להיענות ולבוא לשמוח ולשמח בחג את מתפללי בית הכנסת. גם הרב סקלאר שהיה בשנתו הראשונה אחרי החתונה, נענה לקריאת הסב ובא להתארח עם משפחתו במטרה לעורר ו'להצעיר' את האווירה בבית הכנסת.
בערב החג הגיע הרב סקלאר לבית הכנסת, וניסה להכין אותו לקראת הריקודים כמקובל להזיז את הספסלים ולפתוח רחבה קטנה. להוותו הוא מגלה שכל הספסלים מחוברים לרצפת בית הכנסת… הרב סקלאר קרוץ מחומר שלא מתייאש, והוא מצא איזה פתרון אפילו למשוכה הזו…
תפילת ערבית וההקפות עברו על המתפללים בהתרוממות הרוח, הרב סקלאר וחבריו אכן רקדו ושמחו, הרקידו ושימחו את כל מתפללי בית הכנסת, שעדנה הייתה להם לאור הפנים החדשות והמרעננות שהגיעו לבית הכנסת. גם בבוקר החג התקיימו ההקפות מתוך גילה רינה ודיצה בהתרוממות הרוח.
בשעת קריאת התורה נחשף הרב סקלאר להתרחשות מעניינת: אחד המתפללים – יהודי מבוגר ובעל מבטא רוסי כבד, עלה לתורה בהתרגשות. כאשר הגבאי ערך לאותו יהודי את ה'מי שברך' המסורתי והגיע לחלק של 'בעבור שייתן' נדהם הרב סקלאר לשמוע את היהודי מקריא במבטא כבר רשימה ארוכה של ספרים, מש"ס בהוצאה מחודשת ועד סטים של ספרים עדכניים, שיצאו לשוק אך לאחרונה. מבירור אצל אחד הגבאים התברר לו סיפורו המדהים של האיש.
"קוראים לו סטפנובסקי", אמר הגבאי, "הוא עולה מרוסיה, שם הוא שימש כגנרל חשוב בצבא האדום, הוא אדם די בודד ואפילו המשפחה הקטנה שכן יש לו, לא שומרים איתו על קשר. שנים רבות הוא חסך פרוטה לפורטה עד שהצטבר בידיו סכום הגון מאד, בו הוא רצה להשתמש לכתיבת ספר תורה מהודר שייכנס לבית הכנסת. גבאי בית הכנסת ששמע ממנו על התוכניות אמר לו בזהירות: 'תראה… ספרי תורה יש כאן ב"ה הרבה מאד, לאורך השנים בבית כנסת של אנשים מבוגרים, נתרמו כבר ספרי תורה רבים. מה שכן חסר כאן זה ספרי לימוד, ספריה עשירה ומתוחזקת, שאנשים ילמדו בה. זה זיכוי הרבים גדול לאין שיעור, מספר תורה שיעמוד בארון הקודש ויפתחו אותו לפי תורנות פעם בכמה חודשים'.
"סטפנובסקי סבר וקיבל, ואכן כל שנה לפני חג שמחת תורה הוא מברר איזה ספרים צריך לחדש בספריית בית הכנסת, וכן איזה סטים שימושיים נוספו לאחרונה לאוצר היהודי, ואחרי העליה לתורה הוא מציג רשימה מכובדת של ספרים אותם הוא מתחייב לתרום במהלך השנה הקרובה.
"עד עכשיו הוא תרם ספרים בשווי כולל של למעלה מ250,000 ₪!! וזה נהפך ממש למפעל חיים שלו!"…
הרב סקלאר נדהם, הוא פנה לחבריו וסיפר להם במילים קצרות את הסיפור, והם החליטו לעשות 'עסק' ולכבד את היהודי היקר הזה. אם לא היתה לו חגיגת הכנסת ספר תורה, לפחות נעשה לו חגיגה מהתרומה המכובדת הזו. הם תפסו את סטפנובסקי המבוגר, ובהתרגשות רקדו איתו דקות ארוכות כאות כבוד על תרומתו הגדולה ובהזדהות עם מפעל חייו…
זה נהפך למנהג של קבע. כל שנה מספר אברכים צעירים באים לבית הכנסת המזדקן והולך… הקפות בלילה, הקפות בבוקר, תפילות וקידוש כמקובל, והם אף פעם לא שוכחים את סטפנובסקי, וממתינים למי שברך ולרשימת הספרים שאחריהם הם מרקידים אותו דקות ארוכות, לכבוד התורה ומכבדיה.
באחת השנים הגיע הרב סקלאר כדרכו לחג, ובמהלך תפילת ערבית וההקפות הוא חש שמשהו חסר לו… עוברות דקות ארוכות עד שהוא מצליח להניח את האצבע על מה שמפריע לו… סטפנובסקי חסר. הרב סקלאר מברר ונודע לו שסטפנובסקי מאושפז במצב סיעודי בבית החולים בכפר סבא.
בבוקר החג אחרי התפילה, ההקפות והסעודה מחליט הרב סקלאר יחד עם חבר לצאת עם ספר תורה לכיוון בית החולים בכפר סבא, לשמח את סטפנובסקי ולערוך לו הקפות.
בהגיעם לבית החולים לאחר צעדה ארוכה, הם מגלים את סטפנובסקי שוכב כאוב, בודד ובמצב קשה מבחינה נפשית. הוא לא מזהה אף אחד, ולא מתקשר בכלל עם הסביבה. הם מנסים לעודד אותו ולהזכיר לו את השעות היפות משנים עברו, אך ללא הועיל. שמות חבריו מבית הכנסת ואנקדוטות שונות מהעבר, לא מעלות בזיכרונו שום דבר, והוא בכלל לא מבין מה רוצים ממנו האנשים האלו.
בהברקה של רגע, הרב סקלאר רוכן אליו ומזכיר לו את הספרים. הוא מקריא לו מהזיכרון חלק משמות הספרים אותם הוא תרם בשנים האחרונות, ופתאום סטפנובסקי מתעורר לחיים… הוא נוטל את ספר התורה מידיהם מחבק ומנשק אותו בדמעות שליש.
הם נשארים שם עוד דקות ארוכות, ומשוררים איתו משירי החג עד שהגיעה השעה להיפרד.
לאחר תקופה קצרה הרב סקלאר מקבל את הידיעה המעציבה, על כך שסטפנובסקי עבר לישיבה של מעלה ללמוד בכל אותם ספרים אותם הוא תרם מעומק ליבו במשך השנים…
מעבר לעובדה המדהימה שסטפנובסקי, שחלם כל חייו על תרומה של ספר תורה, נפטר לאחר שספר תורה הגיע עד אליו 'להיפרד' – יש כאן מוסר השכל עצום בעניינה של השמחה.
הוא היה שרוי במצב נורא, בו הוא לא מכיר אף אחד. שום דבר לא הצליח להחזיר אותו אל השפיות ואל ארץ החיים. רק הספרים! רק כשהזכירו לו את שמות הספרים הוא חזר באחת לרגעים יקרים של צלילות הדעת. כי את הספרים הוא תרם מעומק ליבו,] מתוך שמחה של מצווה ריקודים ושירים. זה נכנס לו כל כך עמוק אל תוך הנפש. זה זרם לו בוורידים.
זהו כוחם של ימים נשגבים אלו, וזוהי כוחה של השמחה שמושפעת עלינו בכל שנה מחדש בימי הפורים.
אפשר לקיים את כל התורה כולה, ולעבוד את ה' יתברך בכל הלב. אם עושים את זה מתוך שמחה זה נבלע עמוק כל כך בשיתי הנפש, בצורה שאי אפשר להוציא את זה עד זיבולא בתרייתא ועד בכלל.
זוהי התביעה של תורתנו הקדושה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב". לא מדובר על מי שלא מקיים מצוות, לא על מי שחלילה עובר על התורה הקדושה. הקללות ניתנות למי שלא מבין את החשיבות של השמחה בעבודת ה' וההטמעה של התורה והמצוות לעומק הנפש.
עבודת הימים היא "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" – להשפיע שמחה לתוך החיים של עבודת ה', ולנסך את יין התורה אל תוך נפשותינו בימי הפורים האלו.