"ויקחו אליך פרה אדומה תמימה במדבר" (יט, ב)
שאלה: ידוע ומפורסם המעשה עם דמא בן נתינא שסירב למכור אבן מחמת שלא רצה להעיר את אביו, וזכה לשכרו משלם בכך שנולדה בעדרו פרה אדומה תמימה וקיבל עבורה דמים מרובים.
ומעשה היה פעם בהגאון רבי משה שפירא זצ"ל, מגדולי בעלי המוסר ומהחשבה בדורותינו, שפעם הגיע לבקר את אחד מתלמידיו, ואותו תלמיד ישן. התלבט בנו של התלמיד אם עליו להעיר את אביו או לא, שהרי מצד אחד בוודאי ישמח אביו עד מאוד לראות את רבו שבא לבקרו, ומאידך, הרי גם אביו של דמא בן נתינה בוודאי היה שמח למכור אבן טובה בדמים מרובים, ובכל זאת נמנע בנו מלהעיר אותו וזכה לשבח גדול על כך ולשכר עצום.
ויש לשאול כיצד היה צריך אותו בן לנהוג?
תשובה: בוודאי היה צריך הבן להעיר את אביו אם יודע בוודאות שאביו ישמח לראות את מורו ורבו שבא לבקרו, ואין ספק שאביו יכעס ויצטער מאוד כשישמע שבנו העדיף לאפשר לו לנמנם במקום לקבל את פני רבו.
והגם שדמא בן נתינא לא נהג כך, כמה תשובות בדבר: א. אפשר לומר שאנו לומדים מדמא בן נתינא עד כמה גדול כיבוד אב, אבל לא הפכנו אותו לפוסק שיכריע בשאלות הסבוכות כיצד יש לנהוג, והרי הגמרא בירושלמי אומרת שהוא עבד עבודה זרה לאבן שהיה אביו יושב עליה, ובוודאי שאין לומדים ממנו הלכה. ב. יש אומרים שהאבן הטובה היתה שייכת לדמא עצמו ולא לאביו, אבל אם היתה האבן של אביו בוודאי היה מעיר אותו כדי שלא למנוע מאביו ריווח גדול.
מעשה: בספר 'פאר הדור' מסופר שכשהיו אחיו של החזון איש משחקים עמו בילדותם במשחק המחבואים, היו לפעמים מסתתרים בחדר ההורים, אבל מרנא החזון איש נמנע מלהיכנס לחדר הוריו, והבין בדעתו בעת שהיה צעיר מאוד, שאין זה כבוד להורים שהילדים נכנסים לחדרם, כשם שאין לשבת על מקומם.
ומעשה היה שרבי נחום יואל הלפרין עשה שמחת ברית לאחד מבניו, ואצל בנו הראשון נתן את הסנדקאות לגאון רבי מאיר קרליץ, אחיו הגדול של החזון איש. בברית של בנו השני נעלם רבי מאיר קרליץ בזמן הברית עצמה, ולאחר הברית שב למקום. שאלוהו להיכן נעלם והשיב שהוא הבין שרבי נחום יואל מעוניין לכבד את אחיו הצעיר, החזון איש בסנדקאות, אבל רבי מאיר ידע שהחזון איש לא יאות בשום אופן לקחת את הכיבוד במקום שאחיו הגדול ממנו נמצא, משום 'את' – לרבות אחיך הגדול, ועל כן עזב את המקום כדי שיתקיים רצונו של אבי הבן, ויכובד החזון איש בסנדקאות.
עוד סיפר הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל, שפעם הגיע מרן החזון איש לתלמוד תורה בבני ברק, לבחון את הילדים, ואחד הילדים קם ורצה לשאול שאלה, אבל המלמד היסה אותו מפני כבודו של החזון איש.
מרן החזון איש הבחין בכך, וכשסיים לבחון את הילדים, פנה לאותו תלמיד ושאל אותו מה היה ברצונו לשאול קודם לכן. העז הילד ושאל את גדול הדור כיצד זכה להיהפך ל'החזון איש'… נענה החזון איש ואמר לו "תכבד את ההורים ותהיה יותר מהחזון איש…".
וכך היה מרן שר התורה רבינו הגר"ח קנייבסקי זצ"ל מורה לנערי בר מצווה שהיו נכנסים להתברך מפיו ושואלים אותו באיזו מצווה כדאי להם להתחזק ולהחזיק ביתר שאת, והיה משיב להם שיקבלו על עצמם להתחזק בכיבוד הורים.
והיה מרן שר התורה מספר שדודו מרן החזון איש היה מכבד את אמו ע"ה באופן לא רגיל, עד שהיה רץ מדי יום לסדר לה את הסטנדר הכבד ששימש אותה בתפילת שחרית בעזרת הנשים של בית הכנסת, וכמו כן היה מקפיד לבקר אותה ולשהות אצלה מדי יום במשך חצי שעה, ואפילו בימי ראש השנה לא היה מוותר על מנהגו זה, והיה משוחח עם אמו על דא ועל הא, ומעלה איתה זיכרונות מהעיר קוסובה וכדו'.
נכדו של מרן יבלחט"א, הגאון רבי גדליה הוניגסברג, שמע זאת מפיו של מרן שר התורה, וסיפר זאת לסבו השני, מרן הגראי"ל שטיינמן משמו של מרן הגר"ח קנייבסקי. שמע זאת מרן הגראי"ל ואמר לו: "אולי לא הבנת פשט בסיפור הזה", אמר הגראי"ל, "זה לא סתם סיפור על החזון שפטפט עם אמו, אלא שהוא ויתר על עוד סימן בחזון איש, כדי לשוחח עם אמו. הרי החזון איש היה מנצל את כל כוחותיו כדי ללמוד וכדי לכתוב את ספרו, והיה מתאמץ עד כלות הכוחות, וגם כשהיה צריך לשהות במנוחה מוחלטת לפי הוראת הרופאים, ולא היה לו כח להניע את אבריו, הוא לא היה מוותר ובכל יום היה מקדיש כחצי שעה כדי לכתוב עוד סימן בחזון איש בעמל וביגיעה רבה, ועם כל זה, הוא ויתר על הכל ופינה מזמנו היקר כל כך, כדי לכבד את אמו, כי כיבוד אם חשוב יותר מסימן בחזון איש, וזאת, על אף שכיבוד אם זה רק לשעתו, וסימן בחזון איש זה לדורי דורות של יהודים שילמדו בספר ויהגו בו.
ובעניין זה שמעתי שפעם ישב החזון איש על 'כסא נוח' במרפסת ביתו ועיין בספרו 'חזון איש', בדיוק נכנס אחד מתלמידיו וכשראה את המחזה הזה, פנה לרבו בדרך צחות ושאל אותו במעין טרוניא: "כך לומדים חזון איש? על כסא נוח? חזון איש לומדים בעמל וביגיעה!".
חייך החזון איש והשיב לו שאדרבה, הוא כתב את חיבורו באופן הקל ביותר לפי השגתו, כדי שמי שירצה יוכל לשבת אפילו על כסא נוח במרפסת ולהבין את הסוגיא…
וכל מי שלמד פעם בספר קדוש ועמוק זה, הרי יודע עד כמה צריכים עמל ויגיעה כדי להבין את דבריו הקדושים, אבל בעיני החזון איש היה זה הניסוח הכי קל והכי ברור, שלא יהיה צורך להתאמץ כדי להבינו.
אמר הרב שך שכש'הבעל דבר' – השטן המקטרג על ישראל, רואה את רבי גרשון עולה במדרגות אל הבימה כדי לתקוע השופר, הוא בורח מהיכל הישיבה כל עוד נפשו בו.
"עץ ארז ואזוב ושני תולעת" יט, ו
כשמדברים בעניין של גאווה וענווה בימים אלו אי אפשר שלא להזכיר שמרן החזון איש העיד על מרן רבינו ראש הישיבה הגר"ג אדלשטיין זצ"ל, שהוא ממש 'בעל מום' שמשום שאין לו בכלל את מידת הגאווה, ואפילו לא שמינית שבשמינית, וכשאמרו זאת למרן הגר"ג זצ"ל היה אומר שדברי מרן החזון איש היו נכונים באותה שעה, אבל מאז למרבה הצער הוא כבר 'התרפא' מהמום הזה…
וסיפר לי ידיד שלמד בישיבת פוניבז' ופעם סימן בידו לאחד מחבריו שיבוא אליו, ומרן הגר"ג שהיה ר"מ נכבד ומבוגר בעשרות שנים מתלמידיו, עמד שם באותה עת וניגש אל ידידי כי חשב שהוא מסמן לו בידו שייגש אליו. עד כדי כך היתה הענווה טבועה בו, שלרגע לא עלה על דעתו שאם בחור צעיר מסמן תנועת יד כזאת בוודאי הוא לא התכוון אליו.
וזה גם ההסבר כיצד הצליח מרן זצ"ל לתקוע בשופר בישיבת פוניבז', לפני קהל של אלפי מתפללים, גם כשהיה בגיל מאה וגופו היה חלוש מאוד – משום שהוא לא הרגיש לרגע התפעלות או התרגשות ולא חשב שיש בזה כבוד עבורו, אלא רק 'רחמנא אמר תקעו', וחז"ל הרי כבר אמרו שתקיעה בשופר היא חכמה ואינה מלאכה, כך שאין בה קושי פיזי, כל עוד התוקע שולט ברגשותיו שליטה מלאה.
ושמעתי שכבר לפני כשישים שנה באו למרן הגרא"מ שך זצ"ל, והעירו לו שמרן הגר"ג תוקע בשופר בקול צלול שנשמע היטב אומנם, אבל מן הראוי להעביר אותו מהתפקיד ולמנות תחתיו בעל תוקע שיודע לתקוע באופן שיוצא ידי כל החומרות, כי מרן הגר"ג היה תוקע תקיעה רגילה בלי שום 'קנייטש' של חומרה כזאת או אחרת.
אמר הרב שך שכש'הבעל דבר' – השטן המקטרג על ישראל, רואה את רבי גרשון עולה במדרגות אל גבעת הישיבה כדי לתקוע השופר, הוא בורח מהיכל הישיבה כל עוד נפשו בו, וממשיך לברוח עד שהוא מסתתר מאחורי ההר של פוניבז'. "אם תביאו לי בעל תוקע אחר בכזאת דרגה מרוממת כמו רבי גרשון, אסכים לשקול את החלפתו באחר…", אמר מרן הרב שך.
ומעשה היה באחד שבא למרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, ואמר שמאחר והוא נושא במשרה תורנית כלשהי, מכבדים אותו מדי פעם בסנדקאות לתינוקות הנכנסים בבריתו של אברהם אבינו, והוא מרגיש שהדבר גורם לו לגאווה, ולכן הוא בא לשאול את מרן הגראי"ל כיצד יוכל להתחמק מהגאווה הזאת.
מרן הגראי"ל שכובד בסנדקאות אלפי פעמים, הסתכל על אותו שואל בחוסר הבנה מוחלט, ולא הצליח לקשר בשום אופן בין קבלת סנדקאות לבין גאווה.
לבסוף השיב מרן זצ"ל שידוע שאמרו חז"ל שמי שגולל את ספר התורה, נוטל שכר כנגד כולם, והסביר מדוע, משום שהגולל את ספר התורה אינו מקבל כבוד כמו אלו שעלו, ואדרבה יש כאלו שירגישו בזה אפילו פחיתות כבוד חלילה וחס, ולכן מי שזוכה להיות הגולל נוטל שכר כנגד כולם, כי אין לו כבוד שיפריע לו בקיום המצווה ובקבלת השכר עליה.
הגמרא במסכת ברכות דף נו אומרת שאין מראין דלועין בחלום אלא למי שהוא ירא שמים בכל כוחו.
לכאורה תמוה הדבר, מה הקשר בין דלעת לבין יראת שמים, ומסביר רבי ניסים גאון שרוב הפירות הצומחים מן האדמה, עולים כלפי מעלה, ואילו הדלעת מונח על האדמה, וככל שהוא גדל כך הוא מוסיף נמיכות – כך גם מי שהוא ירא שמים בכל כוחו, ככל שהוא גדל בתורה וביראת שמים, כך הוא נעשה נמוך יותר בעיני עצמו.
ישנה חבורה של ילדי כיתות ז' וח' המכנים את עצמם 'חבורת מבקשי תורה', וכיום יש לחבורה הזאת קרוב ל-50 סניפים בכל רחבי הארץ.
"זאת התורה אדם כי ימות באהל" יט יד
שאלה: ראובן מחפש שידוך לבתו, ומציעים לי שתי הצעות. האחד הוא בחור כישרוני מאוד, שיודע ללמוד ולרדת לעומקה של סוגיא, והשני אינו חריף כמו הראשון, אבל הוא יותר מתמיד ושוקד על תלמודו שעות רבות ללא הפוגה.
את מי כדאי להעדיף מבין השניים, את החתן המוכשר מטובי הלמדנים, או את החתן הפחות מבריק, שמשקיע יותר ולומד בהתמדה גדולה יותר?
תשובה: בוודאי שיש להעדיף את החתן המתמיד, כי ההשקעה וההתמדה הם מעלה גדולה יותר מכישרון ויכולת לימודית גבוהה, כפי שיתבאר מהמעשה דלהלן.
פעם הגעתי לבית מרן שר התורה כדי לשאול אותו שאלה מסוימת, ולפני בתור עמד יהודי אחר שאמר למרן זצ"ל, שיש לו בת בשידוכים, והציעו בחור שנראה מאוד מתאים מכל הבחינות, אבל אשתו, אמה של המדוברת, טוענת שהבת מוכשרת יותר מהבחור המוצע לה, ואולי לא כדאי לקחת כזה חתן שהכישרונות שלו כנראה לא מספיקים…
שאל מרן הגר"ח בת כמה הנערה המדוברת, ואביה השיב שהיא רק בת 18…
השיב לו מרן בתקיפות: "תגיד לאשתך שבגיל הזה לוקחים מה שיש, בגיל כזה כבר לא בודקים יותר מדי…".
אבי המדוברת ניסה להעמיד את מרן על טעותו ואמר: "אמרתי שהיא בת 18, לא 28…", אבל מרן נותר בשלו ואמר: זה כבר מדי מאוחר. מה שאמרו חז"ל בן שמונה עשרה לחופה, זה לגברים, לא לנשים!".
מעשה ברבינו הגר"ח מוולוזין, בעל 'נפש החיים', שלקח לבתו חתן שלא היה ידוע בכישרונותיו הברוכים, אבל היה שוקד על תלמודו באופן מיוחד. והיו כאלו שהיו מרננים עליו ולא הבינו מדוע נטש הגר"ח כל כל הבחורים הלמדנים המיוחדים שהיו בישיבה, ובחר דווקא את החתן הזה שכישרונותיו לא הגיעו לכישרונותיהם של חבריו.
אמר הגר"ח לאותם אנשים, שהוא מבקש מהם להמתין למוצאי יום הכיפורים, ואז יתיישבו כל התהיות שלהם.
וכשהגיע מוצאי יום הכיפורים, לאחר קידוש לבנה ועוד לפני שהבחורים טעמו מיני תרגימא כדי להשיב את נפשם, עברו אצל הגר"ח זצ"ל כדי להתברך מפיו בשנה טובה, ואז הוא ביקש מאותם אנשים שייגשו לחדר שבו היה חתנו, ויבדקו מה מעשיו. בדקו ומצאו שזמן קצר אחרי הצום הוא כבר ישב על יד הגמרא ולמד בחשק ובהתלבות גדולה, הרבה לפני ששאר הבחורים החלו להיערך לקראת חזרה ללימוד בהתמדה.
ונחזור לעניינינו לגבי עמל התורה: ישנה חבורה של ילדי כיתות ז' וח' המכנים את עצמם 'חבורת מבקשי תורה', וכיום יש לחבורה הזאת קרוב ל-50 סניפים בכל רחבי הארץ. בני החבורה לומדים בכל יום שלושה פרקי משניות, והקבוצה הראשונה והדומיננטית כבר סיימה פעמיים את כל השישה סדרי משנה. הילדים החליטו להתחיל ללמוד גם 'דף היומי' על הש"ס הבבלי, ומדי חודש הם עורכים בחינות ב'דרשו', וכל הילדים מוציאים ציונים של בין 80 ל-90 מדי חודש.
ללמדך מהו 'אדם כי ימות באוהל', כשיהודי מחליט ללמוד בכל כוחותיו, אפשר להגיע לדרגות מופלאות אפילו בגיל 12 ו-13.