משנכנס אדר מרבים בשמחה, כך אמרו לנו חז"ל הקדושים, אבל לא פעם אנחנו תוהים, איך? איך באמת אפשר לשמוח? האם השמחה היא משהו שאנחנו יכולים ליזום אותו ולייצר אותו יש מאין? או שאולי זה רגש טבעי שמתחולל מעצמו ואין לנו שום השפעה עליו.
ובכן, מהעובדה שחז"ל אמרו לנו שיש להרבות בשמחה, אנחנו צריכים ללמוד שאכן, ניתן לייצר שמחה.
הדרך המקובלת לכך היא על ידי עזרים חיצוניים. לאכול סעודה, לשמוע מוזיקה, אולי לשתות מעט יין, ולשמוח.
כמובן, מי שזכה ויכול להגיע למצב של שמחה מתוך לימוד התורה, כמובן שזאת הדרך המובחרת, ללמוד תוס' קשה ולשמוח שמחה גדולה לאחר הבנתו. אשריו ואשרי חלקו.
אבל אולי כדאי להציע הצעה נוספת, וכדי להבין אותה, בואו נבדוק מה גורם לאדם להיות עצוב? המאורעות הקשים שעוברים עליו!
קמתי מאוחר, כי מי שהבטיח להעיר אותי שכח לעשות זאת. איחרתי לעבודה ובגלל זה יורידו לי במשכורת, בדרך עיקמתי את הרגל והיא כאבה לי מאוד, ובעבודה המחשב נתקע וכל הזמן עושה בעיות.
איזה יום לא מוצלח!
איזה יום עצוב.
הזיכרון של הדברים שנראים כלא טובים, הוא זה שגורם לאדם להתעצב על לבו, וככל שנוקפות השנים והאירועים הלא נעימים מצטברים, העצב הולך ומעמיק, כי דרכם של האנשים הנוטים לעצבות היא לזכור את כל המאורעות הקשים שעברו עליהם, בלי לפספס אפילו אחד מהם ולאפשר לו לחמוק לתהום הנשייה.
לעומת זאת, כל כל הטובות שגומל עמהם הקב"ה הם נוטים לשכוח, וכך נוצרת מציאות של אדם עצוב, מסכן ואומלל.
כשחז"ל אמרו 'מרבים בשמחה', הם דיברו על זה שאנחנו צריכים להשכיח מאיתנו את הדברים הלא טובים, ולהזכיר לעצמנו את הדברים הטובים.
הגוף מתפקד בצורה טובה ברוך ה'? יש לך משפחה? אתה מתפרנס בצורה סבירה? הילדים גדלים אחד אחד, בלי עין הרע. זהו, מספיק! תשמח!!! אז מה אם קיבלת מכה ברגל, אז מה אם הפסדת קצת כסף, רוב הדברים שקורים בחיים שלך הם טובים.
זאת צריכה להיות הגישה, אבל זה לא דבר שקורה מעצמו. צריכים לעמול על כך, להתאמץ, לתרגל מחשבות חיוביות ולהציף זיכרונות טובים ונעימים.
כי בשר ויין יכולים לשמח למשך כמה שעות לכל היותר, מוזיקה מקפיצה משמחת כל עוד היא מתנגנת, ואילו זכרונות טובים וחשיבה חיובית, יכולים להפוך את החיים שלנו לשמחים באופן תמידי!