גם בעבודה הכי טובה ישנם את הרגעים הפחות נעימים.
גם כאשר העסק עם נשמות דור העתיד וכל יום מלא בסיפוק ובתחושת השליחות ובניסיון להפיק את המירב והמיטב מכל רגע בו יש את הזכות להעלות ולרומם את ממשיכי שושלת הזהב, יש שם את הדקות הקטנות האלה שכל אחד היה מעדיף להעביר למישהו אחר…
כזה הוא הרגע בו אמור הייתי לקרוא ליענקי, בחור יקר בעל כישרונות ונפש הומיה, שמשום מה בתקופה האחרונה לא ממלא את חובותיו הבסיסיות בישיבה. הוא אינו מופיע בסדרים ובתפילות ולא נכנס לשיעורים. הצוות הרוחני ניסה את כוחו בכמה הזדמנויות. הרמ"ים שוחחו, המשגיח נזף, ההורים קיבלו טלפון. אך ללא הועיל. בכל פעם כזו יענקי הראה את פרצופו ליומיים בבית המדרש וחוזר חלילה.
המשגיח ביקש ממני לנסות לפצח את ליבו ואת החידה שסובבת אותו. אולי לי תהיה הזכות להעלות אותו על דרך המלך.
אי אפשר לומר שהצלחתי אבל ווארט טוב ובו מוסר השכל לפרשת השבוע בהחלט יצא לי מהשיחה הזו…
פיתחתי איתו שיחה נעימה על דא ועל הא, עברנו לדבר קצת על החיים, משמעותם והמחויבויות שלהם. ניסיתי לתפוס קצה של משפט לעבור ממנו אל הנושא עליו ברצוני לדבר איתו.
כמה דקות לתוך עומק השיחה יצא המרצע מן השק. יענקי פרס בפני את משנתו ואת מחשבותיו.
"תראה הרב, אני לא חושב שיש לי איזה בעיה. אני בסך הכל קם לפני זמן קריאת שמע, אפילו אם אני חוזר לישון, אני לומד כמה שאני מסוגל, מברך מתפלל ומקיים את כל המחויבויות שלי כיהודי טוב. זה שהישיבה דורשת מצוינות ויותר ממה שצריך כבסיס… למה זה אמור לחייב אותי?"
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות…
ברגע הראשון חשבתי להתווכח איתו, להוכיח לו שהוא גם לא מקיים את מחויבויותיו ליהדות כמו שצריך באמת, וגם שאם הוא נמצא בישיבה הוא מחויב לה בדיוק כמו כל אדם שנמצא בכל מסגרת שהיא ומחויב לה.
ברגע השני הבנתי שאין לי מה להתווכח, הוא לא פנוי לשמוע בכלל, כל מה שאומר לו הוא כבר יודע וכבר מצא לכך בעבר תירוץ שמספק אותו… בחרתי בדרך אחרת. ביקשתי ממנו רק לתרץ לי גמרא במסכת מנחות.
אתה למדן, אמרתי לו, אז אולי תוכל לתרץ לי קושיה.
הגמרא אומרת שלכאורה מן הדין היה שהשמן למנחות יצטרך גם הוא להיות שמן זית זך מכתיתה ראשונה שהלא מה אם למנורה שהשמן שלה לא מיועד לאכילה – נצטווינו בו שיהיה זך כתית, השמן למנחות שמיועד לאכילה לא כל שכן שיהיה כזה. אלא מדייקת הגמרא את הפסוק "שמן זית זך כתית למאור" – דווקא למאור אבל למנחות מספיק שמן זך רגיל ולא כתית דווקא.
בטעם הדבר אומרת הגמרא שם בהמשך שלמנחות לא צריך כזה שמן שהוא זך כתית כיון שהתורה חסה על ממונם של ישראל.
השאלה כאן פשוטה, אולי תצליח לתרץ לי אותה, איזו מין סיבה זו? מה ההבדל? אם למנחות התורה חסה על ממונם של ישראל ולכן היא לא מצריכה להביא שמן יקר כל כך, למה למנורה כן? במנורה פתאום אין בעיה שזה עולה יקר?
חיכיתי חצי דקה בדממה מחכה לתשובה שלו. יענקי הרים את עיניו פתאום, "הרי אתה לא מתכוון באמת שאני אענה לך, יש לך תירוץ מוכן… אני שומע"…
אתה גאון, אמרתי לו בחיוך, הנה אענה לך את התירוץ, רק תבטיח לי שתחשוב עליו לעומק ותנסה ליישם אותו, ואז לא אציק לך יותר…
התורה מלמדת אותנו דבר יסודי מאד. באמת יש מקום לחוס על ממונם של ישראל, לא כל דבר צריך להיות הכי טוב שיש. מספיק לעשות את המינימום ההכרחי.
אבל כל זה במה שנוגע למנחות שמסמלות את האכילה – כמו שהגמרא עצמה מביאה.
במנורה – סמל התורה – הרוצה להחכים ידרים… שם זה אחרת. אי אפשר להתפשר על פחות מההכי טוב שיש. שם אנחנו מצווים להביא את הטוב והמשובח ביותר שיכול להיות.
התורה מלמדת אותנו שכלפי גשמיות וכל המסתעף, אכן המידה הזו של הסתפקות במועט וקיום ההכרח היא המידה הראויה. כלפי הרוחניות וקיום התורה, כאן אין מקום לכל זה, ברוחניות אסור בשום אופן להתפשר רק על מה שצריך. במנורה צריך להביא שמן זית זך כתית למאור, לא מספיק לקום לזמן קריאת שמע למשל… צריך להביא שמן זית זך ולהתפלל בצורה ראויה בישיבה, וכן על זה הדרך…
פטרתי את יענקי מהורהר לנפשו, מקווה שהמסר ייקלט, אם לא אצלו אז לפחות אצלי…