רבקה שמעה את בקשתו הצנועה של אליעזר לשתות מעט מים מכדה, ומיד נענתה. "ותאמר שתה אדוני ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו". מבאר ה"אור החיים": "פירוש, כנגד שאמרת גמיאה מעט – שתה כחפצך ולא שישתה הוא בידו, אלא היא תטרח במצוה להשקות צמא למים, "ותמהר ותורד כדה על ידה", כדי שלא יטרח הוא בשאת הכד לשתות. ואמרו 'ותשקהו', פירוש, מלבד שלא טרח לשאת הכד עוד לה שהיתה טורחת לקרב לפיו המים, שלא יצטרך הוא אפילו להטות הכלי".
לא די שרבקה נענתה לבקשתו ברוחב לב, אלא טרחה ביותר גם באופן ההגשה וקרבה את המים לפיו, כדי שלא יתאמץ. לאחר שאליעזר סיים לשתות, הציעה לו רבקה את ההצעה לה ציפה: "ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרץ עוד אל הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו" (שם יט – כ).
נשאלת השאלה, אם רבקה ממילא רצתה לגמול עמו חסד בשלימות, ולשאוב מים גם לגמלים, מדוע לא אמרה לו כבר בתחילה: "שתה, וגם גמליך אשקה", כפי שהתפלל אליעזר? מדוע המתינה עד שכלה לשתות?
משיב על כך ה"אור החיים" בפירושו: "וטעם שלא אמרה תיכף ומיד: 'גם לגמליך אשאב' וגו' – לתוספת ותרנות נתכוונה הצדקת, שאם היתה מקדמת לומר גם לגמליך וגו' קודם שישתה הוא, יש מקום לו למהר להקל טירחה, כיון שעוד לה טרחת הגמלים. מה שאין כן קודם שתודיעהו, יחשוב כי הוא זה כל הטורח, וישתה כחפצו לאט לאט, ואחר ששתה תיכף אמרה: 'גם לגמליך אשאב' וגו'".
רבקה עשתה כן מתוך טוב לבה, היא הבינה שכך יהיה מעשה החסד מושלם יותר, בכך הוכיחה את יכולתה המופלאה להבין מה תהיה טובתו של אליעזר, ולסייע לו מתוך מחשבה מקיפה על צרכיו, כך שיוכל להנות ממעשה החסד בשלמות.
להיכנס לנעליו של הזולת
לרוב, אם לא נבין את הצורך של הזולת, לא נצליח לעזור לו, כדי להבין את צרכיו מוטל עלינו "לצאת מהריבוע" שלנו, לנסות "להיכנס לנעליו" של הזולת ולחוות את מה שהוא מרגיש.
מעשה באב ובנו שבאו אל רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, רבה של לודז', לדין תורה, מאחר והתגלע ביניהם ויכוח אודות המעיל היחיד שהיה ברשותם, והם רצו שהרב יפסוק עם מי הצדק.
פתח האב בטענותיו: "בכל יום יוצא אני לבית הכנסת בשעת בוקר מוקדמת וזקוק למעיל, ומשום כיבוד אב סבור אני כי בני חייב להשאיר לי את המעיל היחיד שיש לנו".
לעומתו טען הבן: "אבא, אני מפרנס אותך, אני יוצא לפנות בוקר לעבודה כשבחוץ כפור, ואני עלול להצטנן ולחלות מהכפור, ואז לא אוכל לצאת לעבוד, מה יועיל לך המעיל אם לא יהיה לך מה לאכול?! לכן ודאי שעלי לקבל את המעיל בבוקר".
כך התווכחו השנים בפני הרב הפיקח ששמע את טענותיהם ואמר: "אני מציע שאת הדין תורה שלכם תביאו לפני בית הדין, אך זאת אבקש: כל אחד מכם יטען את טענותיו של השני!" שמעו השנים לעצתו, וכשהוזמנו להשמיע שם את טענותיהם, פתח האב ואמר: "ברשותנו מעיל אחד, לדעתי המעיל הזה שייך לבני, משום שהוא יוצא לפנות בוקר לעבודה, ממנה אנו מתפרנסים, ואם לא ילבש מעיל מחמם הוא עלול לחלות, ואז לא יהיה לנו מה לאכול".
אומר הבן: "אבא היקר! לא בא בחשבון! אתה אבי, ואני חייב בכיבוד אב, אתה חייב ללכת בבוקר לבית הכנסת, להתפלל וללמוד ולהימצא בחברת אנשים, ולכן המעיל שייך לך!"
אולם האב אינו מוכן לקבל את המעיל על חשבון הבן. "זוהי הקרבה גדולה מצדך, בני. אם חלילה יקרה לך משהו לא אוכל לסלוח לעצמי…" והבן בשלו: "אל תדאג, אבא, אני אסתדר, אתה זקוק למעיל יותר ממני!"
רבני בית הדין התפעלו מהאב ומהבן המסורים כל כך זה לזה, ופסקו שהם ראויים שקופת הקהילה תממן עבורם עוד מעיל, לזה התכוון רב העיר בחכמתו.
בסיפור זה טמון מסר עצום, שהרי הטענות היו אותן טענות בדיוק, ויתכן שאף נאמרו באותן מילים ובאותו טון, כל ההבדל הוא רק מי הוא זה שטען אותן…
כשכל אחד רואה את עצמו – בהכרח יש פירוד, ואילו כשכל אחד רואה את רעהו – נוצר חיבור, כאשר כל אחד חושב מה טוב בשביל זולתו, ומה הוא יכול לעשות עבורו, התוצאה היא שבסופו של דבר יהיה לכולם.
אדם אינו יודע מתי יזדקק לעזרת חברו, ומי שאינו חי לעצמו, אלא מוסר לעצמו להיטיב לזולתו, כל אחד ישמח לעזור לו ולהשיב לו טובה.
עמוד החסד הוא מיסודות קיום העולם, ובכל יהודי טבועה מדה זו, כמובא בגמרא (יבמות עט ע"א): "שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ובישנין, וגומלי חסדים".
היום ברחוב מתייחסים לבעלי תכונות אלו כאילו הם רכרוכיים ו'פראיירים'. ומי שמתנהג בצורה המנוגדת לטבעו היהודי קוראים ברחוב 'גבר'… אך כמה מפליא, אותיות 'גבר' הן ראשי תיבות של גומלי חסד, בישנים, רחמנים, מסתבר שזו הגבורה האמיתית…
תכונות אלו הן הסימנים של היהודי, כי הן מעידות על לב מבין, על לב רגיש, שרואה את צרכי הזולת ואינו שקוע רק בעצמו.
וזהו היסוד של בנין הבית. המפתח לאהבה ואחוה הוא שכל אחד יבין את בן הזוג. בספר על רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, מובא ששאלו את רבי יעקב: "מהי ההלכה הראשונה שיש ללמד חתן תלמיד חכם שהולך להקים בית?" ענה רבי יעקב: "להיות ג'נטלמן". תמהו השואלים "מה הכוונה ג'נטלמן?" והוא הסביר "כיון שהנשים שלנו גם אם הן צריכות משהו, הן לא מבקשות מהבעל, כי הן חוששות להכביד עליו ולהפריעו מלימודו, והן מתאפקות ואינן מבקשות גם את מה שהן צריכות, לכן הכדור בידים של הבעל לחשוב מה אשתו צריכה, ולהביא לה בלי שהיא תבקש, זוהי הנהגה של ג'נטלמן!"
(מתוך הספר 'אריה שאג')
הסיפור קדום יותר על רבי מאיר מאיירים מקוברין בעל "ניר" על ירושלמי
הסיפור קדום יותר על רבי מאיר מאיירים מקוברין בעל "ניר" על ירושלמי