"עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי" (במדבר כ', כ"ד)
נפתח במעשה שסיפר רבינו, כשלימד בישיבה מסכת יבמות, והגיע לשאלת הגמרא על הפסוק: "אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת" (דניאל י', כ"א), הרי שיש כתב שאינו אמת (יבמות קה ע"א). פתח וסיפר רבינו מהו "כתב שאינו אמת":
היה זה בעת מאורעות הדמים ששטפו את העיר העתיקה בעידן מלחמת השחרור, וישיבת "פורת יוסף" גלתה לבית הכנסת "צופיוף". בסמיכותו התגורר מרן ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל ב'שכונת הבוכרים' בעיר החדשה. באחד הימים נכנסו אצלו שלושה בני ישיבה להבחן בהלכות 'איסור והיתר' והצליחו במבחן. ביקש לעטרם בסמיכת חכמים. כיון שבא לחתום על התעודה, הבחין שבכותרת הדף נדפס: "ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה". איך יחתום, והוא בעיר החדשה? שמא תאמר, ילך לעיר העתיקה – עת מלחמה היא, והדרך לישיבה עוברת בשוק הערבי הרווי משטמה. הרבנית לא תניחו. די לה בכך שהולך הוא וחוזר פעם ביום מצד שני, הבחורים מצפים, ומגיע להם.
מה עשה? לא התעטף בגלימת החכמים כדי שלא לעורר תשומת לב הרבנית, לקח עמו את שלוש התעודות, הלך לעיר העתיקה ועלה לישיבה, חתם שמו וחזר לביתו, להעניק את התעודות. כדי שיהיה זה "כתב אמת"!
וסיים רבינו: "עבורכם, זה אולי סיפור. עבורנו, הייתה זו הוראה והדרכה, דרך חיים מחייבת!"
הרה"ג רבי בניהו שמואלי שליט"א, תלמיד רבינו וראש ישיבת המקובלים "נהר שלום", סיפר שפעם נתפס תלמיד באמירת דבר שאינו מדוייק. נחרד רבינו: "אני כבר מלפני עשרים שנה אין לי דמיון של שקר, וכך אינך נזהר לשנות את הדברים!"
"הרב מגזים…"
העיד בן רבינו, הגאון רבי אליהו שליט"א: פעם דיבר איתי על גנות מידת השקר. היה זה כעשרים וחמש או עשים ושש שנה לפני פטירתו. ואמר: "אני מעיד על עצמי שעשרים ושתיים שנה לא הוצאתי שקר מפי!" והתפעל: אדם יכול לומר שתמיד דיבר אמת, אבל לזכור ולדעת בדיוק כמה זמן, לשמור חשבון, לומר שעשרים ושתיים שנה לא הוציא מפיו דבר שאינו אמת! מי יודע מה אמר עד אז, לבטח שמר על גדרי ההלכה, ושינה בהכרח מפני השלום, שהרי העיד בעצמו שמקטנותו לא הוציא בשפתיו דבר הדומה לשקר!
פעם, בשיעור המוסר, האריך רבינו בגנות מידה רעה, תוצאותיה ועונשיה, עד שהתלמידים נחרדו. הפטיר אחד: "הרב מגזים"…
נתן בו רבינו עיניו, ואמר: "דע לך, שלא זו בלבד שאני נזהר שלא להוציא דבר שקר מפי, גם לא אבק שקר עובר על פי!"
"אבל זה זיוף!"
"שקר שנאתי, ואתעבה" (תהילים קי"ט, קס"ג). רבינו סלד מהשקר ותיעבו כל כך. פעם שמע אדם המודיע לחבירו: "קיבלתי עבורך צ'ק. ופרטתי אותו בבנק". מסר לו את הכסף במזומן. "אין מלים בפי להודות", אמר הלה, "אבל איך פדית אותו בשמי, הלא חייב הייתי לחתום עליו!" ביטל הפורט את התמיהה, עניין זוטר הוא: "אני חתמתי בשמך", חסד טהור.
"אבל זה זיוף", הזדעק רבינו!
איך אפשר להכשיר את השרץ, ועוד לחוש כבעל חסד?
"אני מקנא בך!"
אחד החכמים ב"פורת יוסף" הודיע לרבינו שהוא ממהר, עליו לנסוע לתל אביב.
תמה רבינו: "מה יש למעלתו לסדר בתל אביב?"
אמר: "הוזמנתי להרצות בכנס תשובה באצטדיון יד אליהו".
התפעל רבינו: ,"הוי, כמה שאני מקנא בך!"
תמה: "כבודו מלא זכויות כרימון, מרביץ תורה ומזכה הרבים לאין שיעור, ומקנא בי?!"
אמר רבינו: "מעולם לא דיברתי אחד בפה ואחד בלב. אם אני אומר לכבודו שאני מקנא בו, זו האמת לאמיתה! אשריו, ואשרי חלקו!"…
"מיום עומדי על דעתי לא דברתי אחד בפה ואחד בלב!…"
וסיפור דומה עם תלמידו הרה"ג רבי ראובן אלבז שליט"א, ראש מוסדות "אור החיים": פעם, בנוסעם יחד, פנה אליו רבינו בערגה: "חכם ראובן, שירבו כמותך מזכי הרבים. הלואי ואזכה להיות במחיצתך בגן עדן!"
"מן הסתם, הרב רוצה לעודד", הגיב רבי ראובן נרגש.
אך רבינו הרצין באחת, ומחה: "מיום עומדי על דעתי לא דיברתי אחד בפה ואחד בלב!"…
(מתוך 'רבינו האור לציון')