"מאת כל איש אשר ידבנו לבו"
אליעזר (לייזר) רוט
כשאנו הולכים לקרוא בפרשת השבוע על "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", החלטתי לכתוב על הסיפור הזה, שכדאי ללמוד ממנו הרבה. סיפור פשוט שיכול לקרות לכל אחד, כשלא ממש שמים לב למתרחש.
באחד מסיומי המסכת שהשתתפתי בתקופה האחרונה, הביא איתו אחד מהמשתתפים יין משובח שייצר בעצמו.
היינו קבוצה לא גדולה של אנשים שהשתתפו בשמחת המסכת, והיין היה בהחלט עניין מרכזי בחגיגה. טעמנו ממנו, הרחנו את הארומה העולה ממנו, ושאלנו שאלות רבות את היהודי שייצר אותו במו ידיו, מהיכן הוא קונה את הענבים, האם הוא עושה כמות גדולה או קטנה, ממי הוא למד את חכמת ייצור היין, כמה שנים הוא מחזיק את היין לפני שהוא משתמש בו, ועד כמה הוא יכול לבחור את טעמו הסופי של היין היוצא מתחת ידיו.
האיש שהביא את היין השיב בשמחה רבה על כל השאלות, ובעצם נושא השיחה המרכזי על השולחן היה היין, כשגם דברי התורה שנאמרו נסובו סביב העניין של 'יין ישמח לבב' אנוש, ומדוע תיקנו חז"ל לקדש את השבת והימים הטובים דווקא על היין, ועוד ועוד.
לקראת סיום הסעודה, אמר לנו היהודי שמייצר את היין שהוא רוצה לספר לנו סיפור, מעניין.
"לפני למעלה מעשר שנים, הייתי משתתף בשיעור שבו נטל חלק גם יהודי אמיד מאוד, אדם שזכה לעשירות מופלגת, ובהתאם לכך קיבל על עצמו באופן טבעי לארח את הסיום הגדול שעשינו, כשסיימנו את המסכת אחרי עמל ויגיעה.
"עם זאת, ביקשו שכל אחד מחברי השיעור יביא איתו משהו לסיום, כדי שהסעודה תהיה משותפת לכולם, שכולנו נרגיש שאנחנו נוטלים בה חלק פעיל ולא מגיעים רק כמו אורחים לרגע.
"חשבתי מה אני יכול להביא לכזה אירוע? הרי לא יחסר שם שום דבר, לא בשר ולא דגים, לא לחמניות ולא סלטים, לא קינוחים ולא מתאבנים. מדובר באדם עשיר מאוד, שבוודאי יגיש לשולחן דברים שבכלל אינם נמצאים בעולם המושגים שלי. מה אני יכול להביא? סלט תירס? חצילים מטוגנים? בורקס של 'זוגלובק' שאפינו בתנור הביתי? יצחקו עלי. זה לא לעניין…
"לבסוף נפל לי רעיון. הרי אני שומר בבוידעם שלי כמה בקבוקי יין שייצרתי לפני כעשר שנים, זה היה יין מאוד מאוד מיוחד, לא סתם יין. שילבתי שם ארבעה זנים של ענבים, עשיתי מאמצים גדולים כדי להשיג אחד מהם, שנותן ליין ארומה מאוד מיוחדת וטעם מעודן, כמו כן יישנתי את היין הזה היטב בצורה מאוד מוצלחת…
"את הבקבוקים האלו אני שומר לאירועים מאוד מאוד מיוחדים, לחתונות של הנכדים וכדו', זה לא משהו שמוציאים מהבוידעם סתם ביום רגיל כדי לשתות. פעם בשנה אני לוקח בקבוק אחד בדחילו ורחימו, להשתמש בו לארבע כוסות כדי לקיים את המצווה בהידור רב.
"עכשיו אני אוציא בקבוק אחד כזה מהבוידעם, ואביא אותו לבית העשיר, למסיבת סיום המסכת.
"הגעתי לאירוע, הנחתי את הבקבוק בזהירות לצדי, ולאחר המנה הראשונה, פתחתי אותו בדחילו ורחימו והתחלתי לחלק מעט יין לכל אחד מהמסובים.
"הציבור שתה, אמר 'לחיים' והמשיך הלאה בעיסוקיו. הגעתי אל העשיר, מזגתי לו חצי כוס יין, הוא שתה מעט והשאיר את רוב היין בכוס, כדי לשתות בהמשך. גם לגבאי שהיה אחראי על השיעור נתתי חצי כוס, והתגובה שלו היתה גם היא דומה מאוד.
"חיכיתי לשמוע מחמאות על היין המיוחד, אבל כל מה ששמעתי זה 'לחיים לחיים'. אף אחד לא חשב לרגע לשאול אותי אם אני ייצרתי את היין בעצמי, ולומר כמה הוא נהנה משתייתו.
"התברר שהציבור שהשתתף בסעודה, פשוט לא מבין ביינות, או שהמעדנים האחרים שהוגשו בסעודה פשוט תפסו את תשומת הלב, והפכו את היין לחסר חשיבות.
"עברו מאז כבר עשר שנים", הוא מספר, "ועד היום צורבת בלבי תחושת האכזבה המרה שהרגשתי. אני יצאתי מגדרי והבאתי את מיטב היצירה שלי, היין המשובח הזה שאין לו מחיר בכלל, ומה התגובה שקיבלתי? 'לחיים לחיים'….
"עכשיו הבאתי לכאן בקבוק של יין טוב, אבל לא כזה משובח כמו היין ההוא, ואתם נתתם לו את מלוא תשומת הלב לה הוא ראוי, ואף מעבר לכך. אם רק הייתי יודע מראש, הייתי מחליף, לאירוע ההוא הייתי מביא יין פשוט, ועכשיו, לכאלו חברים טובים כמותכם, הייתי מביא את הבקבוק הכי משובח והכי מוצלח שלי"…
**
אחרי האירוע, הרהרתי בדברים הללו, והגעתי לכמה וכמה מסקנות. לא אכתוב את כולן כאן, כי הרשימה ארוכה מדי, אבל אני כן רוצה לשתף את הקוראים הנכבדים בחלק מהן:
קודם כל, המסקנה הכי מתבקשת היא, להחמיא! מישהו הביא משהו? תחמיא לו, תגיד שזה טוב, תשבח אותו. תחשוב אולי כמה מאמץ הוא השקיע במחשבה וברצון להצליח. המחמאה לא עולה כסף, אבל ההשפעה שלה שווה יותר מכל הון שבעולם. אפשר לעשות המון המון מעשי חסד עצומים ונפלאים באמצעות מחמאות.
בנוסף, צריכים לדעת להעריך. זה שיש מסביב כל כך הרבה שפע, זה לא אומר שצריכים להתעלם מהנקודה הטובה הנוספת שיש כאן. האוכל טעים, העיצוב מרשים, וגם היין טעים. צריכים לתת לו משקל וחשיבות. לא בכדי אמרו חכמינו זיכרונם לברכה שכשמביאים לשולחן יין חדש ומשובח מקודמו צריכים לברך 'הטוב והמיטיב', כי נכון, הסעודה בעיצומה כולם אוכלים ושותים, אבל הגיע לכאן יין משובח, צריכים לעצור ולתת לזה יחס וחשיבות, וכמובן מחמאות…
ועוד דבר, לא רק לחבר מהשיעור או אדם זר. צריכים לדעת להעריך גם מה שעושים בתוך הבית. האשה, הילדים, ההורים, האחים. מישהו עשה משהו למענך! תכבד, תכיר טובה, וכמובן… אל תשכח להחמיא…
ועוד נקודה אחת שחשבתי עליה: הקב"ה גומל עמנו חסדים בלי שיעור. האם אנחנו יודעים להעריך ולהכיר? כמובן שהקב"ה אינו בשר ודם שזקוק למחמאות, אבל התורה לימדה אותנו שאנחנו צריכים להכיר לו טובה, להכיר בטובתו של מקום, לברך אותו ולשבח אותו על כל מה שהוא עושה למענינו. בואו לא נהיה כפויי טובה כלפיו, בואו נשתדל ללמוד להעריך את כל מה שהוא עושה למענינו, גם אם לנו זה נראה כמו דבר טבעי ומתבקש. הגוף מתפקד? השכל עובד? המוח עושה את תפקידו? השמש זורחת בבוקר ושוקעת בלילה? יורד גשם, לא חסר לנו אוכל? צריכים להכיר טובה, לברך, לשבח ולהודות בלי שיעור!