הרב ישראל היימן
ידיד טוב יש לי שעוסק כבר שנים רבות בשדה החינוך ונושא משרה רמה באחת מהישיבות הקדושות. בשיחת רעים שקיימתי איתו בזמן של פנאי ואורך רוח הוא ניאות לשתף אותי במספר תובנות יפות אותן הוא שמע בוועידת חינוך בה הוא השתתף מטעם הישיבה בה הוא מלמד.
אחת מהן, יסודית וחשובה הקשורה לפרשת השבוע נביא כאן על במה מכובדת זו.
במסגרת רב שיח בו השתתפו מגוון של אנשי חינוך הועלו שאלות רבות ונושאים יסודיים עימם מתמודדים אנשי החינוך בישיבות הקדושות. כל שאלה נידונה בכובד ראש והשיח העשיר מאד את משתתפיו כשתשועה ברוב יועץ.
אחד הנידונים שעליו דנו זמן לא מבוטל עסק בְשאלה מפורסמת במצב של בחור בישיבה שמביא עימו מנהגי אבות שהם תוספת חומרה על מה שנהוג בישיבה בה הוא לומד. כמובן שאין מדובר על מנהגים שסותרים את רוח הישיבה או דברים מוזרים שלא שערום אבותינו והשתרשו כשיבוש, אלא על מנהגים שניתן לומר שהם כתוספת הידור והנהגות פרישות מסויימות שיכולים לעלות בקנה אחד עם ההנהגה הרגילה של בן הישיבה רק שהם בולטים בין שאר בחורי הישיבה. ויש כאן שאלה האם לאפשר לאותם מנהגים להתקיים או לדרוש הנהגה אחידה שלא לבוא להתנשאות מצד אלו המתבדלים בהנהגותיהם. ישנו גם צד שונה לגמרי של בחורים שרוצים לקיים את מנהגי האבות שראויים ומוערכים ואף רבני הישיבה מעודדים אותם לכך דא עקא שהם מתביישים להיות שונים וחריגים.
הדיון נמשך זמן רב והועלו בו כמה צדדים לכאן ולכאן. בסיומו של החלק הזה בדיון קם אחד מראשי הישיבות שהיו שם וביקש להעביר מסר בעניין. עוצמתו של המסר הזה והשייכות שלו לכל אחד מאיתנו הביאה אותי לשתף גם אתכם – קוראים יקרים.
מעניין לעניין באותו עניין, פתח ראש הישיבה את דבריו, אני רוצה להציג כאן עוד זווית שקשורה בכלל לכל הנושא שהועלה כאן. הרבה בחורים מפתחים בושה כשמדובר בדברים טובים שפחות מקובלים כמו מנהגי אבות ולא רק.
כמובן שאינני מדבר על דברים שהם מוזרים או מוגזמים, מדובר על חומרות מסויימות או מנהגים שהם פחות מהקו הכללי המקובל אבל נשארים בתחום הסביר.
האמת שהבעיה היא לא רק בבושה להיות שונים, לפעמים הבעיה היא החברה שלא מספיק מכילה ומקבלת מה שלא לגמרי רגיל ומוסכם. יש איזו אווירה שכל מה שלא התקבל והושרש אצל כולם הוא לא מספיק לגיטימי – מה שלא נכון בכלל. זה יוצר את הבושה אצל הבחורים שרוצים להקפיד ולהתעלות גם בדרכם ומסורתם.
כאן ברצוני להעביר מסר שאותו כל אחד צריך גם להפנים וגם להעביר הלאה, המשיך ראש הישיבה בפאתוס, בבניית המשכן מצווה הקב"ה את משה רבינו על אופן עשיית כלי המשכן בפרוטרוט. כל פרט הכי קטן נעשה שם על פי ה' ובציוויו המפורש. משה רבינו אדון הנביאים ועימו בצלאל חכם הלב מבינים את כל ההוראות המפורטות ומשלימים את הכלים והמשכן בצורה המושלמת ביותר, רק על שני דברים משה מתקשה ולא מצליח אפילו להסביר לבצלאל את רצון ה'. במנורה ובמחצית השקל.
והקושיה פשוטה, מה היה קשה כל כך למשה להבין איך עשויה המנורה? הוא התמודד עם כל הכלים, מעשה רוקם ומעשה חושב, זר זהב, מנקיותיו קשוותיו ועוד ועוד דברים שהיו חדשים ולא מוכרים. אז מה הבעיה עם המנורה דווקא? ומחצית השקל… זה בכלל לא ברור מה היה לו קשה, מה מסובך עד כדי שצריך להראות לו מטבע של אש כדי שיבין מה בני ישראל צריכים להביא?
אלא התירוץ הוא, ענה ראש הישיבה אחרי שניות ארוכות שהוא נתן לציבור לעכל, למשה רבינו ולבצלאל לא היה שום בעיה להבין טכנית את אופן עשיית המנורה וודאי לא מה זה מחצית השקל. למשה רבינו היה קשה משהו אחר לגמרי.
המנורה היא סמל החכמה, 'הרוצה להחכים ידרים'. היא מסמלת את התורה הקדושה ואת חכמתה הבלתי מושגת. לעומת זאת זהב טהור מסמל את מהות והתגלמות העולם הזה ותענוגותיו, משה רבנו לא יכל לתפוס איך סמל קדושת התורה יכול להפוך במציאות לגוש זהב גשמי, הרוחניות האינסופית הזו לא נתפסה אצל משה כמשהו שאפשר 'להגשים' אותו וודאי לא בצורה של סמל הגשמיות.
אותה קושיה הייתה לו על מחצית השקל שמבטא את הקשר של כל אחד מישראל להשראת השכינה. הדרך לקבלת השראת השכינה בלב כל אחד ואחד דרך השותפות השוויונית של כל נשמות ישראל בבנית המשכן. גם זה לא הסתדר לו למשה עם כסף שהוא חפצא של גשמיות, איך דרך הכסף הגשמי אפשר לתפוס ולהוריד את המושג הרוחני הגדול ביותר 'השראת השכינה'?
בשני המקרים ענה לו הקב"ה אותה תשובה.
אש!
מנורה של אש ומטבע של אש הראה לו הקב"ה.
אש היא דבר שורף, אש יכולה להיות הרסנית כל כך ולכלות ערים שלימות בדקות ספורות.
אבל בלי אש אי אפשר לחיות נורמלי…
היא מחממת ומבשלת ומקור לאנרגיה להרבה מאד דברים. אם רק משתמשים בה בצורה הנכונה!
ענה הקב"ה למשה רבינו, גם התורה וגם השראת השכינה הם הדברים הרוחניים הגבוהים ביותר, אי אפשר לקנות אותם בלי פעולות גשמיות. גשמיות היא לא דבר גרוע, צריך רק להשתמש בה נכון ובמידה הראויה.
לפני שאתם מתנפלים עלי, המשיך ראש הישיבה בחיוך, אסביר לכם. כידוע לכם כל הספר 'ארחות צדיקים' בנוי על היסוד הזה, כל המידות הטובות וגם הרעות ניתנו לנו לשימושנו, כמו שברור לנו ששימוש לא רצוי במידות הטובות עלול לפגוע בעבודה הרוחנית כך גם חוסר שימוש במידות הרעות לחלוטין עלול לגרום את אותו מצב.
בחור עושה משהו שצריך, דבר טוב שמועיל לו רוחנית רק שהוא לא מספיק מקובל, ממה הוא מתבייש? למה לא נעים לו? כאן צריך להשתמש קצת בגאווה בתקיפות ואפילו אולי בקצת חוצפה… אין מקום לבושה על דברים טובים וודאי לא על מנהגי אבות או חומרות טובות.
כמובן שוב שלא מדובר על דברים קיצוניים וכל מקרה לגופו אבל באופן כללי כמו שאמרתי לכם. בואו נחנך את הבחורים שלנו , גם קצת את עצמינו לפעמים… לגאווה!