"כִּי תִפְגַּע שׁוֹר אֹיִבְךָ אוֹ חֲמֹרוֹ תֹּעֶה הָשֵׁב תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ" (כג, ד)
הנצי"ב בפירושו "העמק דבר" מבאר, ש"אויבך" האמור כאן הכוונה למי שמקניטו בדברים, אף על פי שאינו מיצר לו בפועל. כלפיו אומר הכתוב שהיה עולה על הדעת לומר שהמוצא יסלק ידו מהשיב לו את אבדתו, משום שכשיבוא אצלו יקניטהו בדברים, וטוב וישר להתרחק ממנו. ואף על פי כן – אומרת התורה – "השב תשיבנו לו", ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ואפילו אם יפגעהו בדבר רע – יתאפק וילך לו אחר שישיבנו.
אדם עלול לחשוב בלבו: 'מה פתאום שאחזיר את האבדה לאדם כזה? הרי הוא מסוגל להגיד 'אתה לא מצאת את החמור, אתה גנבת אותו!' מה לי ולצרה זו? אינני רוצה שום עסק עם טיפוס כזה!'
באה התורה ואומרת: אל תתחשב במה שהוא עלול להעליל עליך, אלא "השב תשיבנו לו".
אציל פולני איבד סכום עתק של כסף: אלפיים רובל טבין ותקילין. הוא תלה מודעות גדולות: "מי שמצא ארנק עם כסף וישיב אותו אלי – יקבל מתנה מאה רובל", מבלי לכתוב כמה כסף היה בו.
הגיע אליו יהודי אחד, שמצא את הארנק, והשיב לו אותו. היהודי המתין שהגוי יקיים את הבטחתו, וייתן לו מאה רובל מתנה, אך במקום זה, הגוי, שהבחין שיש לו עסק עם יהודי, התחיל להרים צעקות: "גנב! היו פה שלושת אלפים רובל! תחזיר עוד אלף! איך אתה עוד מעז לבקש מאה רובל מתנה?!" לא פחות ולא יותר: הגוי הזעיק את המשטרה והיהודי הובל לתא המעצר, והועמד למשפט.
בצר לו פנה היהודי לרבה של לודז', רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, שהיה חכימא דיהודאי, וסיפר לו את כל הסיפור. אמר לו הרב: "תודיע לי מתי המשפט ואני אהיה הסנגור שלך".
הגיע יום המשפט. היהודי הובהל היישר מהכלא לבית המשפט, כשהוא אזוק באזיקים. האציל הפולני עמד נגדו ושטח בפני השופט את טענותיו, ורבי אליהו חיים מייזל הקשיב מהצד למהלך המשפט.
כשהגוי סיים את דבריו, ביקש רבי אליהו חיים את רשות הדיבור, ומשזו ניתנה לו אמר: "אני מכיר את האציל הפולני הזה מזה שנים רבות. אדוני השופט! דע לך שכל מילה שהוא אומר אמת! אין לכבודו מושג עד כמה הוא מקפיד על האמת".
האציל הפולני שמע שהרב מעיד עליו שכל מילה שלו היא אמת, צהל ושמח. לבו התנפח מגאווה: "אפילו הרב אומר שאני איש אמת".
ואז אמר הרב לשופט: "תשאל את האציל אם הוא מאמין לדברים שלי?"
השופט שאל את האציל, והוא השיב: "בוודאי! כל דברי הרב קודש הם! הרב אמר עלי שכל מילה שלי אמת, גם אני מכבד את הרב ואומר שכל מילה שלו אמת".
והרב המשיך: "אבל אני מכיר גם את היהודי, ואני יודע בידיעה ברורה שכל מילה שלו היא אמת. הוא אף פעם לא משקר. והוא טוען שהוא מצא אלפיים רובל. אז איך זה יכול להיות? האציל אומר שלושת אלפים והיהודי אומר אלפיים? כנראה שזה לא אותו ארנק! הארנק של האציל, עם שלושת אלפי הדינרים, עדיין לא נמצא. היהודי מצא ארנק אחר ששם היו רק אלפיים רובל. לפי חוקי המדינה, במקרה כזה מניחים את הארנק עם אלפיים הרובל במשך שנה במשטרה, ואם עד אז לא נמצא המאבד – הארנק שייך למוצא".
רבי אליהו חיים סיים את דבריו, והשופט קיבל אותם ונתן להם תוקף של פסק דין.
הבנתם איך זה עובד? המאבד עוד מעליל עלילות על המוצא…
זהו שאמר הנצי"ב: "שהיה עולה על הדעת לומר שהמוצא יסלק ידו מהשיב לו, משום שכשיבוא אצלו יקניטו בדברים, וטוב וישר לסטות ממנו". היהודי הזה עושים לו טובה, משיב לו את אבדתו, והוא משיב רעה תחת טובה ומעז להעליל עליו עלילות – אתה גנבת אותו!
באה התורה ואומרת: אל תעשה חשבונות כאלה, אלא "השב תשיבנו לו".
(רבי מאיר צימרוט שליט"א – נאה דורש)