"אם כסף תלוה את עמי…"
התורה הקדושה מצווה אותנו להלוות כסף לבני אדם. "אם כסף תלווה את עמי", וכמו שמבאר רש"י במקום, שזה אחד משלושת המקומות בתורה, שבהם כתוב בלשון "אם" ובכל זאת מדובר בחובה ולא ברשות בלבד, כלומר אדם שיש בידו מעות ומישהו מבקש ממנו הלוואה, חייב להלוות.
כמובן שצריכים להיות בקיאים בהלכות אלו, ולדעת מה גבולות החובה, ומתי זה הופך לרשות בלבד, אבל זה דבר שחשוב שאנשים ישימו על לב, שיש חובה להלוות כסף. מצוות עשה מדאורייתא.
עם זאת, אני רוצה להתמקד דווקא בהמשך הפסוק: "אם כסף תלווה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנושה". אומר הרמב"ן מה הפירוש "לא תהיה לו כנושה"? אל תתנהג עמו באופן שהוא חייב לך משהו בגלל שהלווית לו כסף. לא רק שאסור לך ללחוץ אותו לשלם אם אתה יודע שאין לו, אלא שאסור לך גם לצפות ממנו לכבד אותך בגלל זה, או לתת לך כל טובת הנאה שהיא, בגלל שהלווית לו כסף. מצד ריבית יש בזה אולי משום אבק ריבית, אבל הרמב"ן אומר שלא צריכים להגיע לאבק ריבית, זה חלק מרכזי באיסור של "לא תהיה לו כנושה".
יתירה מזאת, המלבי"ם מדייק פה בלשון הפסוק ואומר, שהרי כתוב "לא תהיה לו כנושה". מה זה 'כנושה'? למה לא כתוב "לא תנשה בו" או "לא תהיה לו נושה". אומר המלבי"ם שהפשט הוא שאסור לך אפילו לעשות משהו, שעלול לגרום ללווה לחשוב לרגע אחד שאתה בא לנשות בו וללחוץ אותו לשלם.
הרב שרגא ויינבך זצ"ל מבית שמש (חבר יקר שלי) היה נוהג להלוות כסף, מכספו הפרטי, לאנשים שהיו זקוקים לכך. כולם ידעו שאצל שרגא אפשר תמיד לנסות לקבל הלוואה. הוא לא היה עשיר גדול, וזאת בלשון המעטה, אבל כדי לעזור לאחרים הוא התאמץ והיה מצליח להלוות.
הוא סיפר לי בעצמו, שכשהוא הולך ברחוב ורואה מרחוק יהודי שחייב לו כסף ועבר זמן הפירעון, לא פעם הוא עובר את הכביש כדי שאותו יהודי לא יחשוש אפילו לרגע, אחד שאולי הוא עומד לבקש ממנו את הכסף, כשאין לו לשלם כמובן. בכך הוא בעצם קיים את דברי המלבי"ם, ונזהר שהלווה אפילו לא יטעה לחשוב שהוא בה לנשות בו ולגבות ממנו את החוב.
כמובן שזאת עבודה קשה שבמקדש. מצד אחד חייבים להלוות, מצד שני אסור ללחוץ את הלווה לשלם.
שמא תאמר שעדיף להלוות רק לאנשים מבוססים שבוודאי יוכלו להחזיר בזמן? התשובה היא שלא. רש"י אומר על הפסוק שהזכרנו שעניים קודמים לעשירים, צריכים להלוות להם קודם…
וזה בהחלט ניסיון לא קל, צריכים ללמוד היטב היטב את ההלכות הנוגעות לעניין, ואם מגיעים למצב שיש ספק, צריכים לעשות שאלת חכם.
למה באמת?
האמת שצריכים לשאול כאן שאלה מאוד קשה ומאוד נוקבת. למה באמת אסור להיות כנושה? בנאדם לווה ממני כסף, הוא התחייב להחזיר ולא עמד בדיבורו, למה שלא אתבע ממנו להחזיר? אם אין לו, הוא לא היה צריך ללוות מלכתחילה… למה התורה אוסרת עלי לגבות בחזרה את הכסף שלי?
את התשובה לכך אפשר למצוא בסיפור שאירע באחרונה עם אחד מידידי שהיה צריך לקבל איזה אישור מוועדה כלשהי, על מנת שיוכל להתקדם עם רישום של אחד מילדיו למוסד חינוכי.
אותו יהודי, מצא את עצמו עומד ומתחנן בפני המזכיר של אותה ועדה, שהערים עליו תנאים והקשיח את לבו בסירוב לתת לו את האישור, עד שלא יעשה כך וכך, וזאת למרות שלא היתה לו סיבה אמתית לדרוש ממנו את כל האישורים הללו.
חשבתי לעצמי, וכי מזכיר הוועדה היא הוא אדם רע? הוא נהנה להציק לאנשים? אני לא חושב. הוא אדם נורמלי כמו כולנו. אם הוא יראה מישהו נופל ברחוב, הוא ימהר לעזור לו כמו כולנו. אם הוא ישמע על משפחה במצוקה, הוא ישתדל לעזור כמו כולנו. אבל בנושא הזה של הקשחת הלב מול אנשים שמבקשים ממנו את האישור הנדרש, הוא לא כמו כולנו. שם הוא קשוח מאוד, הרבה מעבר למה שהגדרות התפקיד דורשות ממנו.
אותו הדבר, עם שוטרי תנועה שיכולים לפעמים להטיל על אנשים קנסות כבדים מאוד. אני לא מדבר על מקרים שנהג נוסע בפראות ומסכן חיי אדם, פעמים רבות הקנס הוא על דברים של מה בכך שאינם קשורים לסיכון משתמשי הדרך, ובכך זאת אפשר לראות שוטר שנותן דו"ח בלי למצמץ, וכל התחנונים של הנהג נופלים על אוזניים ערלות. לא פעם השוטר אף מוסיף סעיף נוסף לקנס, עם עוד כמה מאות שקלים, רק כדי שהנהג האומלל לא ימשיך להתחנן שיוותר לו.
למה זה קורה? התשובה היא שהלב מתקשח. סביר להניח שהשוטר הזה בתחילה היה אדם עם מצפון כמו כולם. היה לו לב, הוא ריחם על האנשים הראשונים כשנתן להם קנסות כספיים, הוא רשם דו"חות רק לנהגים שממש התפרעו וסיכנו אחרים בצורה חמורה. אבל עם הזמן הוא התרגל, הלב שלו הפך קשוח יותר, ולמרבה הצער הוא גם התחיל לשאוב הנאה מהמעשים הללו.
אני לא רוצה להשוות, אבל כדאי מאוד לראות בהקשר זה את דבריו של רבינו האור החיים הקדוש בפרשת 'ראה': "כמו שספרו לנו הישמעאלים כת הרוצחים במאמר המלך, כי יש להם חשק גדול בשעה שהורגים אדם ונכרתה מהם שורש הרחמים והיו לאכזר…".
מסביר האוה"ח הק', שהתאווה הזאת באה אליהם אחרי שעשו את מאמר המלך פעם ופעמיים, ואט אט הם קיבלו את התיאבון למעשים הנוראיים הללו.
כי הטבע של האדם שכשהוא עושה מעשים של קשיחות לב, הלב שלו הופך להיות קשוח בהתאם.
אפשר לראות את זה גם מול המוכסים למיניהם, פקידים במחלקות גבייה שונות ובמשרדי ממשלה כאלו ואחרים, לא פעם אפשר לראות שהעבודה הזאת שינתה את הטבע שלהם והפכה אותם לקשוחים מאוד וחסרי רחמים.
האנשים האלו לא יודעים בכלל שהם נהיו אכזריים. הם לא מרגישים בזה. מבחינתם הם אנשים טובים כמו שהיו פעם, אבל בלי שהם שמים לב, אט אט הלב שלהם מתקשח.
לכן אומרת התורה הקדושה, כשאתה מלווה כסף ליהודים, לא תהיה לו כנושה. תיזהר! תתרחק מאוד מכל מה שקשור להתנהלות בקשיחות מול אנשים. גם אם אתה צודק, גם אם הוא לא בסדר, הכסף באמת שייך לך והוא באמת חייב להחזיר לך את הכסף בזמן, אבל אל תשחק באש, אל תכניס את עצמך למצב שבו אתה עלול להתחיל ליהנות חלילה וחס מנקיטת הליכי גבייה כנגד מי שחייב לך כסף. צריכים להתרחק מהפעולות הללו שמשחיתות את המידות, כמטחווי קשת ויותר.
בלי לשים לב
הבעיה הגדולה היא שאנשים לא שמים לב לשינויים הללו שמתחוללים בתוכם. אני לא מדבר על אנשים שמלכתחילה המידות שלהם צריכות תיקון גדול, אלא על אנשים עם מידות טובות, שמוצאים את עצמם בעמדה של ניהול או של אחריות.
סיפר לי חבר שהתמנה להיות גבאי בבית הכנסת בו הוא מתפלל, שאחרי זמן מה בתפקיד, הוא שם לב שהוא עונה לאנשים 'לא', יותר מדי פעמים. "בנאדם רוצה עליה כי יש לו יארצייט של סבא, אני אומר לו לא. זה לא חיוב. רק אחרי זה תפסתי את עצמי, בעצם למה לא? הרי ממילא התור שלו לקבל עליה אמור להגיע בשבוע הבא, מה אכפת לי להקדים את התור שלו בשבוע? אם אפשר לומר 'כן', למה אני עונה 'לא'???…".
צריכים הרבה מאוד מודעות עצמית כדי להבין את התהליך הזה. רוב האנשים בכלל לא שמים לב למה שעובר עליהם, ולכן התורה מזהירה אותנו, לא תהיה לו כנושה! תיזהר, אתה משחק באש, אתה עלול לפתח מידה של אכזריות בלב שלך חלילה וחס!
כמובן שזה לא אומר שצריכים לוותר על תפקידים או על עבודה, אפשר להיות גבאי בבית כנסת, אפשר ואף רצוי לנהל גמ"ח להלוואת כספים, אבל צריכים להיזהר מאוד מאוד, להיות עירניים לתהליכים הפנימיים הללו, ולנטרל אותם. צריכים להרבות באופן מיוחד במעשים של חסד, של רחמנות, רגישות לזולת. להגביר את הכח של הנתינה על הכח של השלילה. רק ככה אפשר לנצח את התהליך הטבעי הזה שמתחולל בלב האדם.
להאיר פנים
הרמב"ם אומר בפרק י' מהלכות מתנות עניים את ההלכה הבאה: "שאל העני ממך, ואין בידך כלום ליתן לו, פייסהו בדברים".
עוד קודם לכן אומר הרמב"ם שגם אם אתה כן נותן לעני כסף לצדקה, חובה לתת בסבר פנים יפות וזה לשון קדשו: "כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה. אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו… ומדבר לו דברי תחנונים וניחומים".
בגמרא בבא בתרא דף ט': "ואמר רבי יצחק: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, והמפייסו בדברים – מתברך בי"א ברכות".
יצא לי פעם להיות באיזה גמ"ח בירושלים, שאיני רוצה לפרסם את שמו כדי שלא יהיה בגדר של 'איכא נורא ביה פלניא', אבל שם ראיתי דבר מדהים. הגיע יהודי לבקש הלוואה, והמזכיר של הגמ"ח השיב לו בעדינות רבה שהוא לא יכול להלוות לו כי הוא כבר לווה כמה פעמים ולא החזיר את הכסף בזמן, ולהנהלת הגמ"ח יש כללים שהוא חייב לציית להם.
אותו לווה שנפשו היתה מרה עליו כי הוא היה זקוק לכסף בדחיפות גדולה מאוד, ניסה ללחוץ ולבקש, אבל המזכיר הסביר לו שהוא היה מאוד מאוד רוצה לעזור לו, אבל הכסף אינו שלו והוא לא יכול למעול באימון שנתנו בו הבעלים.
הגיע המצב לידי כך שהלווה התחיל לדבר קשות כלפי המזכיר, ולמרות זאת, המזכיר נשאר רגוע, דיבר בעדינות וברגישות מאוד מאוד גבוהה, וניסה לפייס אותו בדברים.
עמדתי שם מהצד ואמרתי לעצמי, 'אולי יש תקווה', הנה יש אנשים שמסוגלים למלא את התפקיד הקשה הזה, להשיב לזולת תשובה שלילית, אבל גם לפייס אותו בדברים, לנסות לדבר על לבו, ובעיקר לשמור על הכבוד שלו!
וזאת יש לקחת בחשבון, כשאדם נזקק לטובתו של הזולת, הגמרא אומרת על זה ש'פניו משתנות ככרום'. הוא פשוט מחליף צבעים. יש כאלו שחושבים שזה נאמר רק על לבקש נדבה, אבל האמת היא לא כך. גם לבקש הלוואה זה יכול להיות לפעמים תהליך מאוד מאוד משפיל ומבייש, צריכים לפנות לאנשים ולבקש מהם שיסכימו לחתום ערבות, ולפעמים הם 'מעקמים את האף', ולא אוהבים את הרעיון, והלווה מרגיש מבוזה ומושפל, הוא צריך להמשיך לערב נוסף, ולאחר מכן לחתום על מסמכים ולעמוד בתור… זה תהליך מאוד מאוד לא נעים, לפעמים הוא הרבה יותר קשה מלפשוט יד, לקבל נדבה ולהמשיך הלאה. שלא נזדקק חלילה וחלילה להגיע לכך.
עשירות מופלגת
ומאחר והנושא שלנו הוקדש הפעם להלוואות ולצדקה, אני רוצה לסיים בדבר טוב, ואספר מעשה מהרה"ק בעל ה'תפארת שלמה' מרדומסק זיע"א, שהיה פועל רבות כדי שליהודים לא יחסר כסף, הוא הרבה להתפלל על הנושא הזה, וכל מי שהסתובבו אצלו זכו לפרנסה בכבוד.
עד כדי כך היה כוח קדושתו רב ועצום בנושא זה, שמספרים שבתקופתו היו יהודי רדומסק צריכים לשלוח שליחים מיוחדים אל מחוץ לעיר ביום הפורים כדי לתת 'מתנות לאביונים' ליהודי הכפרים והעיירות הסמוכות, מאחר וברדומסק עצמה לא יכלו למצוא אביונים שאפשר לתת להם את הנתינה של פורים.
מורי ורבי, כ"ק מרן אדמו"ר מלעלוב זצ"ל היה רגיל לספר, שהיה יהודי אביון בתקופת ה'תפארת שלמה', שסבל מעוני מחפיר. אשתו היתה מסתובבת בחצרות הפריצים והאדונים ומוכרת להם מעט מוצרי סידקית וכדו', אבל הפרנסה שלהם היתה בדוחק גדול והם לא ראו ברכה בעמלם.
שמעו של ה'תפארת שלמה' הגיע לאוזניו של אותו יהודי, והוא החליט להגיע אל הרבי ולעורר את רחמיו כדי שיתפלל עליו ויברך אותו בעשירות.
הגיע היהודי ממרחקים, כל הדרך סערה עליו רוחו, הוא חיכה רק לרגע שיפול לפני רגליו של הרבי ויתחנן לפניו שיברך אותו בעשירות.
ואכן הגיע היהודי לרדומסק, פרץ כרוח סערה לחדרו של הרבי בעל ה'תפארת שלמה', והחל לצעוק בקול גדול "רבי, אני עני! עני ואביון! בביתי שורר מחסור, עניות ודלות".
ה'תפארת שלמה' שמע את דבריו, ומיהר להגיב בדרך צחות, אולי כדי לעצור אותו ולעודד את רוחו… "אתה עני? אם כן צא מפה מהר החוצה. הרי 'עני חשוב כמת', ואני כהן הנני, ואם כן אין אני ואתה יכולים לדור בכפיפה אחת…".
היהודי כבר התחיל לצאת, אבל ה'תפארת שלמה' עצר אותו וקרא לו להתקרב אליו: "במה פרנסתך?", שאל את היהודי העני והלה השיב: "רעייתי מסתובבת בחצרות האדונים ומוכרת להם מוצרים שונים". נענה ה'תפארת שלמה' והשיב על אתר את לשון הפסוק בתחילת פרשת 'דברים' "וחצרות ודי זהב"…
ואכן, כעבור זמן קצר מצאה רעייתו של היהודי ארנק מלא מטבעות זהב, בעודה מסתובבת בין חצרות האדונים, וכתוצאה מכך הם התעשרו בעשירות גדולה, כן תהיה לנו ולכל ישראל, אמן.