"וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (יח, כ)
אמרו חז"ל (מכילתא פרשת יתרו): "'את הדרך' – זה ביקור חולים".
פעם הלך רבי שלמה זלמן אויערבך זצ"ל לקיים מצות ביקור חולים אצל תלמיד חכם וירא שמים שהיה מתמיד בתורה ובעבודת ה'. החולה ביכה בפניו את מצבו, שאינו מאפשר לו לעסוק בתורה ועבודה כהרגלו.
רבי שלמה זלמן ניחמו ועודדו בדברים האלה:
אברהם אבינו היה איש החסד. בסוף פרשת וירא (בראשית כא, לג) אומרת התורה: "וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם", ופירש רש"י: "על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקדוש ברוך הוא אלו-ה לכל העולם. לאחר שאוכלים ושותים אומר להם ברכו למי שאכלתם משלו. סבורים אתם שמשלי אכלתם, משל מי שאמר והיה העולם אכלתם".
מעשי החסד של אברהם נעשו במשך עשרים ושש שנים, ובוודאי היה אפשר לכתוב על מעשי החסד הללו כרכים רבים. ועם כל זאת אומר רש"י, כל עשרים ושש שנות החסד שלו נכתבו בתורה בפסוק אחד בלבד!
לעומת זאת, בתחילת פרשת וירא תיארה התורה בפירוט ובאריכות גדולה את הכנסת האורחים של המלאכים בביתו של אברהם אבינו – המסירות והזריזות שלו, הוראותיו לשרה אמנו, המאכלים השונים שהאכילם, וכל כיוצא בזה.
והנה, יש לפקפק על עצם גדלות המעשה של אברהם עם המלאכים, שהרי מדובר במלאכים שאינם זקוקים לאכילה ושתיה, וחלק גדול מהסעודה התקלקל – נטמאת העיסה, והוא לא הביא להם לחם אלא רק בשר וחרדל וחמאה.
הייתכן שעל מעשה זה תיכתב פרשה שלמה, והוא יוזכר במתן תורה על ידי משה רבנו, ולעומת זאת, מעשי חסד שלו עשרות בשנים יוזכרו בפסוק אחד בלבד?!
אלא ביאר רבי שלמה זלמן הפלא ופלא: באותו זמן היה אברהם אבינו חלש וחולה, ולכן כל תנועה שעשה – יש לה חשיבות מיוחדת, והיא ראויה להיכתב בפסוק מפורש, יותר מכל עשרים ושש שנות חסד! לא בכדִי עושה התורה זכר גדול למצוה שעשה אברהם אבינו מתוך חולשה וחולי, כי היא נחשבת יותר מפעולות גדולות ונצורות שנמשכו שנים רבות אך נעשו בכח איתן!
ומכאן אנו למדים כמה גדולה חשיבותה של כל תנועה של מצוה שעושה אדם מתוך חולשה וחולי, במוסרו את נפשו לכבוד קונו.
נתאר לעצמנו אדם המאושפז בבית חולים ח"ו. הוא מוגבל מאוד בפעולותיו, לעתים הוא אינו יכול להתעטף בציצית ולהניח תפילין, אינו יכול לעמוד בתפילה, הוא שוכב פרקדן ובקושי יכול להטות את גופו ימינה ושמאלה. את תפילת שמונה-עשרה הוא נאלץ להתפלל בלי טלית ותפילין, בלי בית כנסת ובלי מניין, בשכיבה, לבוש בגדי בית חולים, והתנועה היחידה שהוא יכול לעשות לכבוד השי"ת היא על ידי שמטה עצמו מעט לצד, שלא יהיה פרקדן.
תפילת שמונה עשרה זו נחשבת אצל הקב"ה יותר משבעים שנה של תפילות שמונה עשרה מעומד, בגדלות המוחין, בבית הכנסת, בציבור, עם טלית ותפילין!
וכן כל תנועה ופעולה לכבוד שמים שעושה אדם מתוך חולשה וחולי, אין ערוך לחשיבותן, והן רצויות ואהובות אצל הקב"ה מכל מעשה שעושה האדם בהיותו אמיץ כח.
(רבי מנשה ישראל רייזמן שליט"א – נאה דורש)