"אדון גלינסקי? מה עשית מהילד שלי?!". "מה קרה?", שאלתי. "תראה", הוא אומר לי, "אנחנו משפחה מסורתית, אוכלים רק מצות בפסח. הבן בא הביתה, ורוצה מצות של רבנים לליל הסדר! תבין, אני לא מדבר על כסף, רק על שגעון!"

מוציא מצה

שוחחתי עם בחור מתיכון חילוני, השפעתי עליו שילך לישיבה לשנה, שיכיר את המורשת, שיתחבר לשורשיו. שמע לקולי, ויותר לא היה בינינו קשר.

כעבור זמן טסתי לחוץ לארץ. כשחזרתי אמרו לי: יש פה אדם שמתקשר בכל יום, שואל האם חזרת. מסרו לי את המספר, וטלפנתי. "אדון גלינסקי? מה עשית מהילד שלי?!", זה אביו של אותו בחור.

"מה קרה?", שאלתי.

"תראה", הוא אומר לי, "אנחנו משפחה מסורתית, אוכלים רק מצות בפסח. הבן בא הביתה, ורוצה מצות של רבנים לליל הסדר! תבין, אני לא מדבר על כסף, רק על שגעון!".

אמרתי לו: "תבין. בגמרא כתוב, שלפני שהמשיח יבוא בן קם באביו ובת באמה וכלה בחמותה. זה, נתון. אתם משפחה מסורתית, אז תחליט בעצמך מה עדיף: שהבן יאכל מצות של רבנים, או שיביא גויה הביתה!"

נו, שוין: "אשתי אמרה מראש שאין עם מי לדבר", אמר, וטרק את הטלפון.

חכם מה הוא אומר

טעמי תורה,  כמה מתוקים הם, כמה ערבים!

שהיתי במונסי בשבת, והתארחתי בבית הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ"ל, הוא הזמין אותי לבר המצוה של נכדו, ביום ראשון בערב. הציג בפני את חתן בר המצוה ושיבח את התמדתו וידיעותיו. ביקש שאשא דברים.

פתחתי ושאלתי: הן רבותינו אומרים, שהיצר הרע מתלווה לאדם בלידתו (סנהדרין צא ע"ב) ולכן קרוי 'מלך זקן'  (קהלת ד, יג). לעומת היצר הטוב, שמגיע רק בהיכנסו למצוות. מעתה, גדולה התמיהה: כיצד נער שטרם הגיע למצוות ויצר הרע מקנן בו לבדו, שוקד על התורה ויודע את שלושת ה'בבות' על בוריים, וחלקים ממסכתות נוספות?!

אלא מאי, אספר לכם מעשה שהיה. התבקשתי לדבר בפני תלמידי תלמוד תורה במונסי. שאלתי: "מי רוצה סוכריה?!"

ענו פה אחד: "כולנו!"

תמהתי: "כל אחד יכול להעיד על עצמו , ולומר: 'אני רוצה סוכריה!'. אבל איך יודע כל אחד שגם חבריו רוצים, כמוהו?!"

ענו במקהלה: "סוכריה, רוצים כולם!", כי זה מתוק, זה טעים וזה נחשק!

"לכן", אמרתי, "תבינו איך אמרו בני ישראל פה אחד: 'נעשה ונשמע' (שמות כד,ז) על מתן תורה. לכאורה היה ראוי שכל יחיד יתחייב כשלעצמו, ויאמר: אעשה ואשמע. אבל התורה מתוקה מדבש ומנופת צופים. ועל מיני מתיקה ידוע, שכולם רוצים!"

מעתה, אין לימוד התורה תלוי ביצר הטוב או בהעדרו. המגיע למתיקות התורה, לטעמה, שוקד עליה באין הפוגות!…

ועד זקנה ושיבה! הן זכורה לנו התמדתו של הסטייפלר זצ"ל:  בישיבה היו לו סדרי לימוד של שלושים ושש שעות רצופות. היה לומד יום לילה ויום, וישן לילה. שוב יום לילה ויום, וישן לילה. ואיך ניצל כל רגע. בכל שבוע ערך סיום שישה סדרי משנה שהיה משנן בדרך, מביתו לבית המדרש וחזור. ובין גברא לגברא, אם יצא ורעהו נכנס, כבר היה ראשו בגמרא.

מה מביא לכזו שקידה? ודאי שהציווי "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). אבל פעם אמר לי בכזו מתיקות: "ר' יעקב, וויסט איר, היודעים אתם?! ברכת התורה אינה ברכת המצוות גרידא, היא גם ברכת הנהנין!"

אח, ובכזו הנאה, איך אפשר להפסיק?

הקהה את שיניו

הקהיית השיניים, למה? אמת, שאל בלשון שאינה ראויה. אבל ככלות הכל, התענין! למה לא נלמדו? אך לא –

שכבר אמר הגאון רבי ישראל מסלאנט זצ"ל, שהרשע הריהו כליסטים, ואם יודע הוא ללמוד הריהו כשודד מזוין! כי השתמש בידיעותיו לרעה לנגח ולקעקע, ללעוג ולהדיח!

מסופר על הרב שישב בבית הכנסת ולמד. הכל פנו והלכו לבתיהם, והוא שקוע בסוגיה עמוקה.

לפתע קלטו אוזניו קול מוכר. תחינה נרגשת. נשא ראשו והיטה אוזן – היה זה הגנב של העיירה. בכל עיירה היו רב ודיין, שוחט ומוהל, והיה רצען ונפח, חנווני וקצב. והיה הגנב המקומי. עתה עמד על רחבת ארון הקודש, הסיט את הפרוכת ופתח את הדלתות, טמן ראשו בין ספרי התורה וחינן קולו –

הרב נדרך: מה ארע? מישהו חולה, יש לראות להגיש עזרה?

אך לא, קולו נשמע בברור: "ריבונו של עולם, אל תשליכני מלפניך, ורוח קדשך אל תקח ממני!" –

צדיק חדש נולד!

"ריבנו של עולם, אנא פקח עיני! חנני ברוח הקודש!", ייבב בתחינה.

הזדקף וסגר את הדלתות. השיק את פרוכת הקטיפה לעיניו הדומעות. שערי דמעות לא ננעלו, לב נשבר ונדכה אלוקים לא יבזה.

"רוח הקודש למה לך?", שמע קולו של הרב. ליבו ניתר, רק כעת השגיח בו. בעצם, אולי ייגש ויקבל גם ברכתו: "הרב מבין, פעם ידעתי לאן לגשת. החביאו מתחת למזרן, בתוך המצעים. בעיניים עצומות הייתי שולף! עכשיו נעשו מתוחכמים, וזה נעשה קשה יותר ויותר. אילו היתה לי רוח הקודש היה זה קל כל כך"…

ובכן, רוח הקודש אינה עבור גנבים –

וידיעת התורה אינה עבור הרשע "ולרשע אמר אלוקים, מה לך לספר חוקי!"…

(מתוך 'והגדת' הגדה של פסח)