מאת: הרב מאיר מן
בגמ' היום אנו לומדים: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע. ומסביר רבי יוסי בר אבין למה רצו לקובעו? משום דכתיב בה האי קרא "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". ומסביר רש"י: "כרע שכב, דדמי ל"בשכבך ובקומך" – שהקדוש ברוך הוא שומרנו בשכבנו ובקומנו, לשכב שלווים ושקטים כארי וכלביא!"
על דברי גמ' אלו יש הרבה מה להתבונן, אך נבחר בזמן הזה להטיל אלומת אור לדברי תורתו של האי גאון התורה והרוממות, מרן הגאון האדיר רבי ברוך מרדכי אזרחי זצוק"ל, שנסתלק מעימנו זה עתה ביום י' חשון. ודבריו אלו מסולאים המה מפז, חודרי לב ומוח ומעמידים את האמונה והביטחון על תילה!
מה היא 'שלוה'? כצד קונים אותה?
וכה הם דבריו בספרו "ברכת מרדכי" על התורה (במדבר, שלא) על דברי הגמ' אלו שלמדנו היום:
לכאורה יפלא, וכי שאר המוני אומות העולם שוכבים על מיטתם אחרת? וכי כל אלו נראים מוטרדים יותר? ומה עם כל ריבואי ריבואות בעלי החיים שאף הם נמים את שנתם, האם הם נראים אחרת? שלוים פחות?!
ובלעם הרשע הרי שיבח את ישראל, וברכם על מראה מעורר התפעלות זה, משמע ראה משהו על פניהם, שאין רואים על פניהם של כל אותם המונים וריבואי ריבואות בעלי חיים, מה ראה בלעם ומה עורר את התפעלותו?
ובעיקר, מה כל זה שייך לקריאת שמע, לקבלת עול מלכות שמים, לאמונה, למסירות נפש?!
אלא ללמדך בא: העדר דאגה איננו שלוה! חוסר מודעות איננו שקט! אי תשומת לב איננו בטחון!
שלוה – אינה אלא זו הקיימת למרות הדאגה! שקט – אינו אלא זה הבא על אף המודעות המלאה! ובטחון – אינו אלא זה הבא בעקבות תשומת הלב!
מה שנסוך על פניו של הבעל חי או הגוי אינו מביע אלא העדר דאגה, חוסר מודעות ואי תשומת לב. אבל אלו המודעים ל'המחזיר נשמות לפגרים מתים', או זה המודאג מהחיות הניטלת הימנו בתרדמתו (עיין בראשית רבה יד, ט), אלו השמים לב לתהפוכות המתחוללות בקרבם מידי לילה, אלו המפילים תחינתם בתפילת המפיל וקוראים בכל לב להקב"ה 'האר עיני פן אישן המות' ובכל זאת שלוים ושקטים, אצל אלו אמנם שלוה ושקט הם הנסוכים על פניהם!
שלוה והשקט שאינם באים אלא בגבורת אריה ולביא. לא תתכן גבורה כזאת – אלא בעקבות אמונה שלמה ובטחון עילאי בהקב"ה כי אמנם יחזיר הנשמות לפגרים מתים! רק המרגיש צורך והכרח להתפלל המפיל הוא זה הזוכה לשקט ולשלוה, ותפילתם של אלו קריאת שמע היא זאת כי יש בה ביטוי לאמונה שלמה ולבטחון מלא. רק מי שמקבל עליו עול מלכות שמים ובוטח בה' זוכה לשלוה ולשקט, והיא היא קריאת שמע!
מי שעינים לו המבחינות בין הבעה להבעה הרואות היטב וחודרות לעומק, רק עיניו של המברך בלעם המה המסוגלות להחזיר קרניים של התפעלות ולהבחין בין אפטיות לבין שקט ושלוה, להבחין ולהתפעל להעמיק לגלות שרשים ולהסיק מסקנות, כי אלו ישראל המה, וזוהי מעלתם להיות אמונים וחיים על פי אמונה ובטחון!
'אני שכבתי ואישנה' – עם בגדי לילה
ומוסיף מרן רבי ברוך מרדכי זצ"ל: אספר כתוספת וכהדגמה לשלווה, את מה שאירע עם מרן הרב מבריסק זצוק"ל בברחו מבריסק בעת המלחמה, כאשר נשתהה תקופה קצרה בוורשה, והגרמנים ימ"ש כבר התחילו בהפצצותיהם, התאסף אז רבינו וחלק מבני ביתו עם כמה וכמה עשרות אנשים בביתו של מר טנצמן ז"ל, בית מידות שקירותיו העבים היוו מחסה מפני פצצותיו של הנאצים, איש מהנאספים שם לא פשט בגדיו בלילות, הכל היו מלאים חרדות שמא לא יהיה סיפק בידם לחזור ולהתלבש.
היחידי שלבש בגדי לילה ושכב על משכבו היה הרב מבריסק, פנה מר טנצמן ושאל לרבינו: "הרי העולם אומר כי הרב מבריסק אינו מן הרגועים דווקא, יש אפילו מפליגים ומספרים אודות חששותיו דאגותיו וכדו', היתכן כי דווקא הוא רבינו הינו היחידי אשר שוכב על משכבו עם בגדי לילה, היתכן?"
ענה לו הרב מבריסק: "מה לך כי לא תבין, הלא אתה עצמך אומר זאת מידי לילה!" פתח בפניו סידור ואמר לו: "הבה נלמד את אותו הפרק בתהלים אשר הנך אומר אותו מידי לילה בקריאת שמע על המטה: "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, מה רבו צרי רבים קמים עלי, ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי" (תהלים ג א – ד), תיאר בפניו רבינו את הטרגדיה העצומה והצרה הנוראה שהיה שרוי בה דוד המלך, בנו החכם והמוכשר רודף אותו לקחת את המלכות ואף להרגו!
את מי?
את אביו!
נורא ואיום! לכן מתפלל דוד להקב"ה, כי רק הוא הקב"ה יגן בעדו וירים ראשו! אין שום דרך אחרת! וכן בפסוק הבא: "אני שכבתי ואישנה הקיצותי כי השם יסמכני" (שם ו) פלא פלאים! בתוך מצב איום כזה, ובתוך תוכה של התפילה היוצאת מקירות לבבו, האם עתה הוא הזמן לבצע אף להנציח את הפסוק הזה "אני שכבתי ואישנה"?
התירוץ הוא שעל האדם לפעול ככל יכולתו באין מעצור עליו, לעשות כל השתדלות שהיא לצאת מן המיצר האיום בו הוא נמצא, אך משגמר את כל מה שבאפשרותו לעשות, אחרי כל זה לא נשאר אלא 'אני שכבתי ואישנה!' אדרבא לאחר שהגיע לשיא פעולותיו או תפילותיו, אז הגיעה השעה והחובה ל'אני שכבתי ואישנה!' וסיים הרב מבריסק: "'אני שכבתי ואישנה' – זה עם פיגמות!"
הנה כי כן, זוהי שלוה אמיתית! דווקא מתוך הדאגה והתפילה 'אני שכבתי ואישנה' בבטחון של 'הקיצותי כי השם יסמכני!'