"ממלכת כהנים" (י"ט, ו')
"אבא", אומר הגאון רבי אברהם ישעיה בנו בהתפעלות, "היה עקשן. עקשן נורא בכל הקשור לחובותיו. מה שהניע אותו וסלל את דרכו הייתה שלימות מוחלטת בשלושה כוחות נפשיים: עקשנות. סדר, וזריזות. אבא נהג לומר לנו: 'אף פעם לא לדחות למחר, לגמור היום'. אבא עצמו מימיו לא דחה לעוד דקה דבר שאפשר לעשות הרגע!
"אבא", אומר עוד רבי אברהם ישעיה, "לא הכיר את צמד המילים 'קשה לי'. מעולם, על שום דבר לא אמר 'קשה לי'… הוא עשה כל מה שראה לנכון, עם כל השלמות ובכול הכוח. ובלי להרפות. והוא היה עקשן. עקשן נורא.
"בכל הקשור לצרכי האחר היה אסקופה הנדרסת.
"רך כקנה וותרן בצורה שלא תיאמן. מימיו לא עמד של שלו.
"אבל בכל הקשור לעבודתו הרוחנית, ירד לחיי עצמו, וחי במין ייקוב הדין של השלמות. כשהחליט משהו נכון היה עושה אותו מיד. 'כי לא ישקוט האיש כי אם כילה הדבר היום'. בכל הכוח, בעקשנות פלדה.
"לא הייתה דרך בעולם לשנות החלטה של אבא.
"ומה שמפתיע שהעקשנות הזו הייתה מנוגדת לאופיו. אבל אבא לא עשה אף פעם דברים שהאופי הכתיב לו. לרבי חיים באופיו היה קל לאין ערוך לקיים את ה'לעולם יהא אדם רך כקנה'. גם העקשנות שלו, ככל תנועה שהניע, ינקה מחז"ל".
כך אמר רבי חיים עצמו בערוב ימיו:
"ההקפדה הגדולה שלי בחיי הייתה על אותה 'פעם אחת' שהיצר משתוקק לבטל. היצר לוחם תמיד על הפעם האחת. לא וויתרתי לעצמי מעולם על הפעם האחת הזו. כתוב בחז"ל, "בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו וכו' קבעת עתים לתורה".
"'קביעות' מלשון קבע. לא לשנות לעולם!”.
*
"שאלתי פעם את אבא", אומר רבי אברהם ישעיה, "איך אתה שולט כך בכל החשבונות הסבוכים של קידוש החודש? מושגים שתלמידי חכמים מעטים ירדו לסוף עניינם?
"אמר לי אבא כך:
"זו העקשנות שלי. כשהייתי בחור בלומז'א למדתי את כל התורה בעיון. כשהגעתי לסוגיית קידוש החודש – נתקלתי במחסום. זה היה קשה מדיי. מורכב מדיי. ניגשתי לרעי רבי גדליה נדל, שלמד אז בישיבה, ובקשתי שיעזור. אמר לי רבי גדליה:
"תעזוב, חיים. זה לא בשבילך".
"אבל מבחינתי לא הייתה מציאות כזו לחשוב שקיים חלק בתורה שאינו שייך לי. השלכתי את עצמי על הסוגיות האלו. כל פרק היה קשה מקודמו… התאמצתי והתאמצתי. עד שהבנתי הכול בבהירות".
*
ואז, באחד הימים החליט שקידוש החודש הוא המקצוע היחיד שעדיין חסר לו בתורה. ולכן הכרח גמור ללמוד אותו. יתכן הדבר שחלק בתורה לא נועד לו?! הוא הסכים החישוב המתמטי אינו מתאים לכישרונו והלך רוחו, אבל תורה לומדים גם בלי כישרון ובלי הֶלֶך רוח.
היו אז עוד שריפו את ידו, וטענו שסוג הכי מתאים לחישובים הסבוכים. אבל מרגע שרבי חיים מחליט משהו, משול הדבר כאילו כבר קרה.
בימים ההם נודע לו על אברך בכולל סלבודקא, הרב משה הסגל שלמד את הנושא היטב, ואף פרסם בנושא ספר 'מגיד הרקיע'. רבי חיים נסע במונית לכולל שלו, וביקש ממנו לקבוע עמו לימוד בסוגיה.
רבי חיים היה בתקופה ההיא מעל גיל 60, ושמו החל להתפרסם בתפוצות ישראל כאחד מגדולי הדור. והרב הסגל הציע כמובן שהוא יטריח עצמו לביתו של רבי חיים. אבל רבי חיים עמד על שלו, שהוא אמור לטרוח לביתו של רבו לענייני קידוש החודש. הוא הסתייע בדברי הגמרא במנחות על אבימי שהיה רבו של רב חסדא, ולמרות זאת הגיע לתלמידו ללמוד מסכת שנשתכחה ממנו.
ואכן במשך תקופה ארוכה היה רבי חיים טורח לבית רבו הצעיר. מבטל עצמו לפניו ולומד את הנושא בדרך הרבי חיימ'ית היסודית והשיטתית.
עם הזמן והשקידה הפך רבי חיים לתלמיד המחכים את רבו, והפך לאדם היחיד בדור המבין על בוריה לכל היקפה את חכמת קידוש החודש.
לאחר שהנושא היה בהיר ומחוור כשמש, הוציא רבי חיים לאור את ספרו 'שקל הקדש', ובו, בין היתר ביאור על הרמב"ם הלכות קידוש החודש, שנלאו חכמי לב להבינו. ורבי חיים מחשב שם את החישובים המתמטיים הסבוכים ביותר בפשטות ובהירות.
*
מימי נעוריו נוצרה זיקה עמוקה בין רבי חיים לירושלמי. רבי חיים לא עשה דבר בחייו בגלל נטיה ובגלל אופי. וגם הזיקה הזו נוצרה רק בגלל ההכרח הפשוט להאיר לעצמו מושג שאין לו בו אור. להבין מושג שאין לו בו הבנה.
גם לירושלמי על הררי קשייו, פילס דרך בעקשנות פלדה. דווקא בגלל העמימות שבין שורותיו הקדיש חלקים מרכזיים בחייו לירושלמי, מסר בו שיעור, והתהלך בין מעקשיו כבן בית.
תלמוד ירושלמי הוא בחלקו שדה מוקשים. לשונו קצרה, עם ריבוי גרסאות ולעיתים חתומה כל כך שנזקק מבט נבואי להבינה. הירושלמי, לעיתים, אינו מקפיד על הבדלים בין יחיד ורבים, זכר ונקבה, עבר ועתיד. הוא מחליף לעיתים אותיות דומות, כגון "איכן" – היכן, "כצוצטרה" – גזוזטרה, "אביר" – אוויר. ישנן מילים שפירושן בבבלי ובירושלמי שונה מן היסוד. קושי נוסף נובע מכך שהבבלי משתמש הרבה בלשון הקודש, והירושלמי מתמקד בארמית.
רבי חיים עמל והשחיר את שיניו על הירושלמי, עד שהתהלך בתוך שדה המוקשים הזה כבן בית אהוב, ועד שהגאון רבי דוב לנדו כינה את רבי חיים "מלך הירושלמי".
"המאורע המופלא הזה אירע זמן קצר לאחר נישואינו", סיפר לי מרן הגאון רבי מאיר צבי ברגמן. "התחלנו, רבי חיים קניבסקי ואנוכי ללמוד בכולל 'חזון איש'. היה זה בתחילת היווסדו. היינו מרבים להיכנס ל'חזון איש' לשטוח את ספקותינו. באחד הימים הציע אחד האברכים בבית המדרש תירוץ על 'צריך־עיון' של רבי עקיבא איגר. התירוץ היה נראה פשוט כל כך ונפלא כל כך, עד שתמהנו מה ראה רבי עקיבא איגר על כך להותיר את הקושיה ב'צריך עיון'.
"בימים ההם, אלו הדברים שהיינו עולים בגינם לחדרו של מאור הגולה…
"הצגנו בפני ה'חזון איש' את הקושיה ואת התירוץ. כששמע ה'חזון איש' כך. קם ממושבו, ופתאום עשה מעשה מוזר…
"הוא נטל את מקלו והניחו על כתפיו. ואז תלה את שני ידיו והידק אותם לשני צידי המקל, עצם את עיניו במין דבקות כמו בשעת 'נעילה', והחל פוסע הדרוכה הזו ברחבי החדר.
"רבי חיים אמר לי אחר כך, שכך דרכו של ה'חזון איש' להביא עצמו למיצוי הכוחות העיוניים, ולריכוז מוחלט בסוגיה.
"שעה ארוכה התהלך כך. מלאך בין בני תמותה, גידיו משתרגים, פניו מאדימות מעוצמת הריכוז… וכל אותה שעה שכח מקיומנו ומקיומו של העולם למרגלותיו. זה היה מחזה נורא!
"לפתע עצר, פניו הדרוכות התרככו, הוא פנה אלינו במאור פנים, והחל מסביר בהרחבה היכן טעינו בבסיס הדברים. ועל כן התירוץ שלנו שגוי.
"לאחר מכן פנה אלינו והוסיף דברים:
יש רעיונות שיוצאים לאור עולם על ידי כישרון. העולם מכנה את זה אַיינְפַאל'… אבל כל מה שמושג ללא יגיעה חושף רק צד אחד של ההיגיון. לא את התמונה השלמה. מטרת העמל והיגיעה לחדור לעמָקִים, למוצא הדברים, כדי להתבונן בתמונה השלמה. אין דרך לתרץ קושיה של רבי עקיבא איגר בלי לחדור למעמקים".
הרגעים הללו היו החיידר של רבי חיים.
כמו דודו הקדוש, ראה רבי חיים את חזות הכול בעמל, ובחדירה למעמקים. לא העמל הדרוך והמתוח נוסח 'חזון איש', אלא העיון האינסופי בדיבורי התורה והנסיון השָׁלו והתמידי והבלתי נפסק להבין כל דבר למעמקיו. הוא חי בעמלו. העמל המתוק שלו היה כרוך בהקשה והתחברות מתמשכים לדברי חז"ל, וזה השרה בו שמחה ובהירות וחיות. והעניק לו את האור הרבי־חיימ'י ההוא, השלו, המתוק. ההתחנכות להקשיב קשב אינסופי לחז"ל, לתורה, העשירה אותו בכישרון להתהלך כבן אהוב ושמח בתוככי העמל והיגיעה עצמם!
"…איך דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. המיתה שבכאן הוא הנטייה מפשוטו של החיים, לעומקו של החיים, לתוך תוכו…
"כל שהאדם מרבה בשבירת המידות מרבה חיים. כי שבירת המידות היא הריגת החיים השטחיים ומיתה של היצר… ואמנם מיתה זו תחייה בעליה!" ('קובץ אגרות חזון איש ח"א ג').
המיתה וְהַהֲמָתה הנפלאה הזו, החייתה יומיום את רבי חיים, והפכה אותו למאושר באדם!
(מתוך הספר 'תניא כוותיה דרבי חיים' בעריכת הרב יעקב ב. פרידמן)