"ויקחו לי תרומה"
"היד הזו לא גזלה", היה מגביה הרב שטיינמן את כף ידו ומצהיר באושר מאין כמותו: "היד הזו לא גזלה".
הגבהת יד זו, הזכירה את הגבהת אצבעותיו של 'רבינו הקדוש' ביומו האחרון…
למרות ש"רובן בגזל", רבי אהרן יהודה לייב בן נח צבי איננו מהרוב ו"אין הולכים בממון אחר הרוב"… איזה אושר. שמחה מאין כמותה.
לאחר יותר ממאה שנות חיים: "היד הזו לא גזלה".
בעשרים שנה האחרונות לחייו, וקודם לכן, מיליוני שקלים חלפו תחת ידו, בעיקר כספי צדקה ותמיכה בישיבות וכוללים, והוא העבירם ב'צדקות' ללא שיקולים סביבתיים. בניקיון כפיים (בדרך כלל קיבל את הכסף על מנת שייעשה בו כרצונו וכחפץ ליבו, כך, שגם אם טעה לא היה סרך של גזילה).
גם בכספים הפרטיים שלו, היה בטוח כי הוא נקי. עד שהגיעה הגניבה הגדולה בביתו, ונרעש.
הגניבה הגדולה והמגירה הקטנה
יום אחד, מרן יצא בשעות הערב למסור שיעור מחוץ לעיר, כאשר היה בדרכו חזרה, נודע טלפונית, כי גנב חדר לביתו של מרן פנימה, הסתובב בבית ופרץ כמה ארונות. הלם.
כאשר רב אהרן-לייב נכנס, ניגש למגירה בה היו מונחים 'כספי פיקדונות הצדקה', ונוכח לראות כי אכן נגנבו הכספים. הוא היה כאוב מאד על הפסד כספי הצדקה. ואז, חיפש ובדק עוד, והבחין כי במעטפה עם הכסף הפרטי שלו, לא נגעה יד הגנב…
הוא עזב את המגירה תפוס בהרהורים.
ואז אמר בקול רם: "ברוך ה', אני נקי מגזל".
הוא ראה בכך שהכסף הפרטי שלו לא נגנב, אות משמים על טוהר כספו.
כיון שדבר הגניבה נודע, למחרת בשעות הבוקר הגיע יהודי ממקורבו של רב אהרן-לייב – איש תושב ארץ הקדש, 'נדיב לב', והניח על השולחן סכום של 50 אלף יורו, להשקיט את כאבו של רֶבּ אהרן-לֵיבּ.
זה היה סכום כמעט מקביל לסכום שנגנב
(נכדו, תלמיד מובהק, העלה בזיכרונו שיחה שהייתה לו עם סבא, כשנתיים קודם לכן. והיא שופכת אור, מדוע החליט שמפני נקיותו בממון, הגנב לא נגע בממונו.
הם למדו את הגמרא בבא קמא דף קט"ז א', בה מסופר כי רב ספרא יצא לדרך בשיירה, וליווה אותם בדרכם – אריה. מידי לילה כל אחד מאנשי החבורה שלח לאריה חמור אחד. האריה אכל ושבע.
כאשר הגיע תורו של רב ספרא, הוא שיגר לו חמור, והאריה לא אכלו. הגמרא מתמקדת בנושא ההלכתי של הסיפור. נפלא. שאל מרן מדוע האריה לא אכל את חמורו של רב ספרא?
שאל וביאר:
נאמר בגמרא מסכת מכות דף כ"ד א' – "ודובר אמת בלבבו כגון רב ספרא". רש"י מספר את העובדה: "דרב ספרא היה לו חפץ אחד למכור, ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא ק"ש ואמר לו תן לי החפץ בכך וכך דמים ולא ענהו, מפני שהיה קורא ק"ש, כסבור זה שלא היה רוצה לתנו בדמים הללו והוסיף אמר תנהו לי בכך יותר, לאחר שסיים ק"ש אמר לו טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה שבאותן דמים היה דעתי לתנם לך”. אדם שכל כך נזהר בממונו בניקיון כפים מוחלט, אריה לא יכול להזיק לרכושו).
פרוטה של גזל
רב אהרן-ליב אמר רבות לבעלי הון: "דעו לכם כי רבי יהודה החסיד בספר חסידים כותב, שם פרוטה אחת של גזל בתוך מיליוני דולרים, יש לה כוח הרס לכל הכסף, הרס וארס. פרוטה זו יכולה לכלות את הממון שלכם". פעמים היה מעלה אז על פניו חיוך עגום: "וכי רק פרוטה אחת של גזל יש לסוחרים בחשבון הבנק שלהם?!". שאלה שהיא אמירה…
מה עוד לא נגנב?
כסף נוסף שלא נגנב, הוא הכסף שהיה מונח שם תמיד במעטפה 'עד שיבוא אליהו'. הייתה זו מעטפת כסף שקיבל בשעתו (בעלותו מחו"ל בשנת תש"ו) מיהודי בחו"ל, כדי לנסות להעביר לבחור גלמוד בארץ ישראל שעלה אחרי השואה והתגורר במושב בארץ ישראל.
בתקופה הראשונה בארץ, הוא לא הספיק להשיג את אותו בחור גלמוד. עד שבחלוף כמה שבועות, ויהי הלילה, ומרן חלם כי הבחור ההוא נפטר. הוא התפלא מאד על החלום הלא צפוי. ומיד בבוקר לווה כסף, דבר שלא עשה מעולם, יצא ונסע לאותו מושב בו התגורר הבחור.
תושבים מהמקום אמרו לו כי אכן, היה כאן בפאתי המקום בחור שאין לו מכר וגואל, והוא נפטר לפני ימים ספורים. מבירור נוסף יסודי הבין רב אהרן-ליבּ, שיהיה קשה מאד למצוא את יורשיו האמיתיים על פי דין תורה של הבחור.
הוא שב על עקבותיו, הכניס את הכסף למעטפה ולא השתמש בכסף עד סוף ימיו.
מעטפה זו עומדת עשרות שנים במגירה הפרטית, ומצפה יחד עם כולם לאליהו הנביא…
המגירה ומשמעותה הרחבה
יצוין, כי המגירה הצנועה הזו, הייתה אחת הסימנים לחרדת הקודש, של רבי חנינא בן תרדיון שבדורנו…
רק הרב שטיינמן לבדו התעסק בכספים שבמגירה, והקפיד על כך מאד, במאמצים גדולים ובשארית כוחותיו, לעסוק לבדו בחלוקת כספי הציבור.
מידי ראש חודש, חילק ל'ראשי כוללים' וישיבות את הכספים המיועדים להם על פי שיקול דעתו, וגם אם היה צורך להעביר כספים לעניים תלמידי חכמים, ניגש בעצמו, הוציא את הסכום והעניק למי שצריך. באחריותו.
מעיד נכדו רבי אשר שליט"א: "במשך עשרות שנים פעמים רבות שסבא היה חלש ופעמים חולה עם חום גבוה וכדומה, אבל ידענו כי בראש חודש הוא כבר יהיה בריא! הייתה לו סיעתא דשמיא מיוחדת שביום ה'חלוקה' קיבל כוחות, ויכול היה לקום ממיטתו, להתיישב ולספור את השטרות באצבעותיו ולחלק במידה ובמנין ככהן גדול המונה וסופר. הזהירות בממונות העניקה לו את הכוח המיוחד לעמוד במשימה הקשה, לחלק בגפו ללא ידיים זרות".
במהלך החיים הארוכים של מרן, ובפרט לעת זקנה, קרה כמה פעמים שהרגיש רע מאד, אבל איש מבני הבית לא יכול היה לדעת את מצב הרפואי לאשורו, כיון שהחביא את מכאוביו האישיים, שתק והבליג בתכלית על כל צער ויסורים, אין לתאר.
אולם, אם קרה שלפתע היה מבקש לשוחח עם בניו, לגבי הכספים המופקדים אצלו ועומדים במגירה, הבינו כי המצב חמור מאד מבחינה רפואית…
(מתוך הספר 'חכימא דיהודאי')