מי מאיתכם לא יודע כי לפני דור אחד או שני דורות, איך שתרצו, בחורי ישיבות בעיירות פולין וליטא סעדו את סעודותיהם על שולחן בעלי הבתים שבעיירה. תושבי העיר היו לוקחים ל"ימים" את תלמידי הישיבה. הם לא אכלו שם שלוש פעמים ביום, אבל פעם אחת ביום בעל הבית ודאי היה נותן את "הטאג" (הארוחה היומית). רבי מאיר שפירא זצ"ל, מלבד כל מטרותיו בצורת בנין הישיבה בלובלין, היה לו עיקרון נוסף ושאיפה – למנוע מהתלמידים את הטלטול הזה מבית לבית, לפעמים בבזיון לעג וקלס. שלא יצטרכו לאכול "ימים" בעיירה לובלין. על ה"ימים" הללו יצאה פעם אימרה של החפץ חיים, מעין הלצה.
המשגיח של הישיבה בברנוביץ, הקדוש רבי ישראל לובטשאנסקי, סיפר לי כך. כי היתה לו זכות להתגורר בעיירת איישישוק, באותן שנים בהן שהה החפץ חיים בעיירה חודשים ארוכים ברציפות, בעוסקו בלימוד תורה בפרישות (עיירה זו היתה סמוכה לראדין). הוא שקד אז על תלמודו ביגיעה נוראה ואף טבל את קולמוסו בכתיבת חיבוריו. הוא חי כבחור ישיבה לכל דבר, וכמו בחורי הישיבה, אכל גם הוא "ימים" בין תושבים – בעלי בתים מבני המקום.
יום אחד שמעתי כיצד אחד מאנשי העיירה סנט בו באברך – החפץ חיים, ואמר לו בנימה של זלזול:
"יונגרמנצ'יק – אברך, הרי אתה כבר מחבר של ספרים מפורסמים, ספר חפץ חיים חיברת, ומדוע הינך צריך לאכול "ימים" על שולחן אחרים? וכי אינך יכול להתפרנס בעצמך, אינך יכול לעבוד כמה שעות ביום ולהרוויח את לחמך בזכות ולא בחסד?!".
החפץ חיים הגביה את עיניו והשיב לו במתק לשון בחיוך: ר' יהודי, הלא זה פסוק מפורש "מי האיש ה'חפץ חיים' אוהב 'ימים'…" אמר ושב לתלמודו.
* *
רבותי, בחורים יקרים, תשמעו סיפור אחר על לימוד תורה בעיירות, סיפור ששמעתי כאשר אני הקטן למדתי תורה באחת מהעיירות הפזורות ברחבי פולניה, היה זה ממש בצעירותי עוד לפני שלמדתי בישיבת נובהרדוק בביאליסטוק לפני שנים רבות. אתם יודעים שאני לא צעיר, אבל לא אספר לכם את מספר ימי שנות חיי, ומה נפקא מינה לכם בכל זה…
בבית המדרש שבעיירה זו בה למדתי, נראתה תמיד דמותו של זקן מופלג, מעל גיל תשעים שלמד כל הזמן תורה בהתמדה עצומה, הוא היה שקוע כל כך ודבוק בלימוד התורה עד שגם את סעודתו היה אוכל ליד הגמרא, הוא נרדם על הגמרא ומיד כשניעור המשיך ללמוד. כך כל שעות היממה. ביום שישי היו מגיעים כל נכדיו ללוותו לבית אחד מילדיו. במוצאי שבת היה שב לבית המדרש ולומד עד שבת הבאה. באותו בית מדרש לא היו ספרים רבים, לכן רוב הזמן למד מתוך גמרא גדולה וזכוכית מגדלת, בנעימות ולפעמים אפילו בניגון יפה בקול צרוד מזקנה. הבחורים קנאו בו. רכשנו קנאה להתמדתו הנדירה מתוך תשישות בימי הזיקנה. היינו אוהבים להביט עליו.
מטבע הדברים כנערים צעירים, הסתקרנו לדעת איך זכה למתיקות כזאת בלימוד גמרא רש"י ותוס'. יום אחד העזנו לגשת אליו. היה זה בשעה שהלך ממקומו לכיור המים ליד פתח בית המדרש – ליטול ידיו לפת שחרית. אחד הבחורים שאל אותו מהיכן רכש את התמדה וממתי – מאיזה גיל כבר יושב ולומד כך? הוא לא כעס עלינו חלילה. הוא נטל ידיו, בירך ופסע לשולחנו, בירך 'המוציא', אכל כזית, ואז הגביה את עיניו ואמר בחמימות (באידיש): "אני אספר לכם משהו, אולי גם לכם תהיה תועלת מהסיפור, תקראו לכל הבחורים ואספר". כמה בחורים כבר היינו שם בישיבה – עשרים בחורים, אולי עשרים וחמשה. קראנו לכולם.
הוא קרב את עיניו לדף השולחן כיון שלא ראה טוב, ניקה את מעט הפירורים שהתפזרו על השולחן. שתק. הנערים הצטופפו סביבו, אני עמדתי מאחוריו. הוא החל בדיבורו:
אני תלמיד ישיבת וואלאז'ין בה למדתי בצעירותי. קיבלו אותי לישיבה באותם ימים טובים של פריחת הישיבה. הייתי בחור כשרוני, אבל לא היה לי חשק ללמוד. הייתי גם כן חביב לליבו של ראש הישיבה ה"בית הלוי", שמפעם לפעם לחש באוזני על חשיבות לימוד תורה והתמדתה, אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות. אט אט נהייתי מבטלני הישיבה.
אתם יודעים כי ימי הבחרות הם הימים הטובים ביותר לקנין התורה, שם היצר הרע עובד הכי קשה. ערב אחד ראה ראש הישיבה ה"בית הלוי" איך אני מפסיק מלימודי ופונה לדברים בטלים – מפריע לשני בחורים אחרים העוסקים בתורה. הוא פנה אלי ובקולו היתה נימת תחנונים, וכה היו דבריו:
"וועלוולע וועלוולע, האם אתה יודע כי חז"ל אמרו 'כל היושב ושונה שכינה שונה כנגדו, אפילו יחיד הלומד שכינה כנגדו, ואם הוא מפסיק ללמוד, כביכול הקב"ה מפסיק, בגללו. וועלוולע וועלוולע, ו"שניים הלומדים שכינה שרויה ביניהם" כך כתוב במסכת אבות, וועלוולע, האם אתה מעונין לסלק את השכינה מוולאז'ין?!" הגביה את קולו בכאב מנהמת ליבו. קול גדול.
זעקה פתאומית זו שהסתערה חוצה מעמקי לבו הטהור של מורי ורבי, נגעה בנקודה פנימית בתוכי. כל הלילה התהפכתי על משכבי. הזעקה נשפה בעורפי בחוזקה. עד שגמלה בליבי החלטה, זהו זה, אני אהיה משרה השכינה של וואלוז'ין. מהיום אינני רוצה שהקב"ה לא ילמד בגללי, להיפך אני רוצה שהקב"ה ילמד איתי יחד, "שכינה שונה כנגדו", ומאז… ועד היום.. בתחילה היה קשה. מאד. אבל לאחר תקופה של עמל קיבלתי כזו מתיקות התורה! עד שאינני מסוגל לעזוב את הגמרא.
זה הסיפור ששמעתי לפני כשבעים שנה מהזקן. אינני מבקש ממכם בחורים בימי 'בין הזמנים' ללמוד בשקידה כמו אותו זקן, הלואי שכן, אבל אני לא תובע, אך באמצע ה'זמן' –
תלמדו עם הקב"ה. הקב"ה יושב ושונה כנגדו!
('להגיד')